את המחשבות רוקנתי דרך טיפות הזיעה המלוחות שלי, למחשבות החדשות דופק הלב והמוסיקה הרועשת לא איפשרו להיכנס. שעה של ריק מוחלט בתוך הראש השלי ואני כמעט כחדשה.
אלא שהתקופה הזו בין יום השואה ליום העצמאות אינה עושה עימי חסד. אני מתקשה להתמודד עם הטקסיות העודפת הזו שמזינה את תחושת המוסריות שלנו ואת העובדה שהנה אנחנו אמפטים והנה אנחנו זוכרים. אני מתקשה עם פעם בשנה. אני מתקשה עם המסיבה על הגג בערב יום העצמאות עם אותם פרצופים ועל האש (צמחוני) ביום עצמו עם אותם חברים (אחרים).
זה לא שאני לא אוהבת את חבריי, או שמזלזלת ב- 22,305 המספר הרשמי של הנופלים. ההפך. אני מקיימת את זכרם כל יום בבחירות הפוליטיות שאני עושה, בהפגנות שאני משתתפת ובידע שאני מנחילה.
אבל התקופה הזו יותר מכל גורמת לי להרגיש לא שייכת.
ובתקופה הזו יותר מכל מתעורר בי הרעב שמישהו יעטוף אותי בשייכות. ובתקופה הזו יותר מכל אני רוצה בשותף לעשות דווקא אחרת. לא כנגד אלא בעד. ובתקופה הזו למרות שאני רוצה, גם אם יופיע על פתח דלתי ויאמר הנני, לא אראה, כי בתקופה הזו אני מכורבלת בתחושה ישנה.
לפני 16 שנים. 4 במאי 2008 בשעה 17:06
