ליומן כאן
ממילא אף אחד לא צופה, לא מעיר לא מגיב ואני תוהה אם זה טוב או רע. כי משום מה אני מרשה לעצמי לכתוב בפשטות יחסית מבלי לנסות להשמע מיוחדת מתוחכמת או מתחכמת מבלי לנסות לפתות. כאילו לא מטרידה אותי במאום אהדת או חיבת הציבור. האמנם?
זה ממש כמו לכתוב ליומן מבלי לחשוב שעין אחרת עלולה לשזוף את הטקסט הכתוב. ואני לא ממש מבינה. למה אני כותבת בכלל ואם זה לכאורה כאילו למגירה אז למה כאן? ואם זה כאן אז עם מי אני מנסה לתקשר או להקשר. ואין לי תשובה טובה. באמת. אני רק מרגישה ככה סתם לפני שאני הולכת לישון, רצון לקשקש את עצמי טיפה.
להיות לרגע קלת דעת, לא מודעת, לא שופטת ורכה. (עם עצמי)
אני סוקרת את סביבתי, את השקט, את הבית שנשאר כל כך הרבה ימים נקי ומסודר אחרי שהעוזרת הלכה כי אני בכלל לא כאן. את הספר שנותר פתוח וזנוח על המיטה ותוהה ברגעים הללו מה נהיה מחיי. מוזר אני לא ממש מנסה לדמיין את העתיד. אני ממש שואלת לגבי הכאן ועכשיו ומרגיש לי שרק לאלוהים פתרונים.
אבל פתאום נזכרתי שאני בכלל לא מאמינה.
ואחרי שכתבתי על שגרה מבורכת היום אני פתאום רוצה שמשהו יקרה. משהו טוב כמובן.
לפני 14 שנים. 17 במרץ 2010 בשעה 22:42
