ללא כותרת

הביתה.
אחרי יום שלם של ריצות בחוץ, עבודה וארוחת ערב. חזרתי ואני תיכף צריכה לצאת. ואם אשב לנוח לרגע עם רגליים למעלה, ארדם. ואם אקרא עיתון, ארדם. אז אני כותבת. אני כותבת את אותן כמה דקות שצריך לעבור בעירות מבלי להכנע.אז אני כותבת.
חסר טעם או תוחלת אבל בכל אופן יש בכתיבה מן המשהו שמחזיר אותי לכאן.
פגישות אקראיות שתל אביב מלאה בהן יכולות לפעמים לשנות מסלולים וככה עושה רושם הייתה הפגישה היום. מוזר איך המוח משבש דברים, המוכרות לא תורגמה נכון ועם זאת למרות הטעות היא הובילה בסוף למשהו טוב. אולי המשהו הזה שייחלתי לו לפני כמה ימים.

עכשיו כשהמזון גרם לי לתחושה לא טובה למרות המרקם והטעם, למרות הדיוק במינון למרות הרעב שנצבר יום שלם
הוצאתי מתוכי מילים שהיו נאמרות אחרת לו הייתי יותר נינוחה, פחות עייפה ואולי גם פחות כעוסה ופגועה.
אני רוצה לחשוב שחלק מהמילים שנאמרו מתוך כעס, לא היו בעקבות חשיבה לא שלי ולא שלו, אני חושבת שכדאי למזער נזקים כדי שנוכל להמשיך בקרבה חיים שלמים. כי למרות הכעס ואי הבנה. עדיין.

ועדיין אחר, עדיין אני זקוקה לזמן שיעבור כדי לאפשר לדברים לחזור למסלולם כי אני מאד כעוסה. הוא בטח גם.