תכלית בתחתית

"הלילה הזה
בהיר וחשוף
יפה יותר מיפה
עצוב יותר מעצוב"

בדרך כלל כשאני מתוחה אני מכאיבה לעצמי בקטנה וזה מקל. בשבועות האחרונים כשהייתי מתוחה פינטזתי על כאב קיצוני במקום.
רציתי לקפוץ קפיצה ארוכה מהמדרגה הראשונה אל המדרגות התחתונות ושם לנחות, להתגלגל איזה חמש מדרגות, לשכב בתחתית חבולה עם שטפי דם צבעוניים, מתפלאת.
לחזור לחדר, להוציא את סכין הגילוח שלי מהארונית, לחתוך שלושה וחצי סנטימטרים לאורך ורידי הידיים הבהירות הענוגות, לראות את הארגמן נוזל מהן, להישכב על רצפת החדר מעולפת.
לקחת סכין מהמטבח שלו, זו שהוא חותך איתה תפוחים וקיווי, ולגרד לעצמי את העור לנגד עיניו.
למעוך ללא הרף את הפצע שהיה לי בפה.
להפסיק לאכול.

"היד שלך חמה,
היד שלך כל כך מתאימה ליד שלי"

כל הפנטזיות האלה מסתיימות בלקבל חיבוק חזק וארוך ממנו, לנשום את הריח הטוב של הגוף שלו, להתנקות מהכל וללכת אחר כך לסרט מאושרת וחסרת דאגות.