תכלית בתחתית

מצונזרת
כמו שיר
של ליל ויין

האם יש שם
אנשים שמתנשקים
ממש עם הלשון והכל
לא בקמצנות

היום יותר מרגש אותי
להתנשק מאשר
בגיל 17
ושבע שנים זה פאקינג
הרבה
הרבה זמן שעבר

בא לי לנשק אותו
גם כשאין לו שוקולד בפה
אבל הוא ישן עכשיו
ונוחר

אם היו לי ביצים, הייתי שמה כשיר ליווי לחופה את:

"בואי נשחק משחק של ילדים
קצת גדולים אבל בכל זאת משתטים
בואי נשחק משחק אל תוך כל הלילה.
את תהיי ילדון, אני אוהב אותך
את תרצי המון, אני אתן לך קצת
את תאמרי לי די, תפסיק
אני אמשיך הלאה".

היינו מדלגים לצליליו לעבר החופה, והשיר היה מבטא את מה שאני רוצה בחיי הנישואין העתידיים שלנו.
אבל מזל שאני תינוקת, ומתוקף היותי תינוקת יש לי צידוק לכך שאין לי ביצים שם למטה.

אם הייתי שולטת,
הייתי קוראת לעצמי
'המוהלת'.

אבל אני נשלטת,
והתפקיד שלי מוגדר היטב
למצוץ בלי שיניים
לעשות מסאג' ברגליים
בפנים מתגלגל בי כאב.

קאנט ציווה לעולם לא להתייחס לזולת כאל אמצעי בלבד, אלא כתכלית בפני עצמה.
האם כאשר אני מחבקת אותך, ואתה כמו חפץ או בובה שהחיבוק שלי לא עושה לו כלום ואולי אפילו לא נעים לו, אני עוברת על הציווי הקאנטיאני?
כואב לי יותר כשאתה לא נוגע, מאשר כשאתה נוגע איפה שכואב. האם זו הפרה של הציווי הקאנטיאני?
האם האהבה שלי אליך היא למעשה אהבה עצמית?

לפני כמה ימים כתבתי שיר. מסתבר לי שדברים לא משתנים באופן בסיסי. כל פעם שאני עוברת שם אני מריחה ריח חזק של תותים. אני לא יודעת איך לכתוב דברים ככה שזה יישמע בסדר. תקין. אתמול חלמתי שאני רואה סרט על שליטה ותוך כדי יש יד שמהדקת אחיזה על השיער שלי ומושכת אותי לכיוונה, ואני מנשקת אותה נשיקות קטנות ואחרי זה מתנשקת עם שפתיים, וחושבת שעכשיו זו נקודת האל-חזור. לפני שבוע שבועיים חלמתי שאני מלקקת פטמות (גבריות כמובן) עד שהן נעלמות לי.
בעיית האופי שלי דוחפת אותי לדברים חסרי הצדקה. הלוואי שהיה אפשר לשלוט על המחשבות. מצד שני, מזל שאי אפשר לשלוט עליהן כי חוסר השליטה הזה מהווה הצדקה. בעיית אופי זו, היא לא משפיעה עלי כרגע. אני לא אתן לה להשפיע עלי. מידי פעם היא תזקוף את ראשה המכוער אבל תמיד אדחוק אותה לפינה. היא לא תיעלם, רק תיחלש, ואני לא. יום אחד אני עוד ארגיש בטוחה ללא סייגים, התמימות הטובה תחזור אלי ואני לא אפסיק להיות ים שקט מבפנים.

אבל אני הרי אוהבת לחרוג מעצמי. אולי אמחק את זה מחר. ככה אני מרגישה:


איך אדבר בשבחי האיפוק
ועודני תינוקת שלא שולטת בסוגריה
איך אתחיל להתגבר
אני זה מה שאני זה מה שאני
מכל עבר שותקים

איך אטען לזכות השתיקה
ואני תינוקת שמלהגת כל היום על
אקסהיביציוניזם אינטרוברטי והדיסוננס בחיי

בזמן האחרון התחלתי ללבוש בגדים אחרים
אפילו התחלתי להתבטא קצת אחרת
היום תפסתי את עצמי על חם
מפנטזת ומפנטזת ומחייכת שוב
מצד שני הפונטנלה שלי נסגרה מזמן
אני זה מה שאני זה גוש צומי מהלך

אולי מחרתיים אעשה מחיתוליי טוגה מרובבת
אנדוד בין העיר הכפר הקרת
וארקוד קאן-קאן לכל דכפין
אולי אתמתן קצת לפני או אחרי או תוך כדי
ואולי אמשיך לרקוד

פתאום, בשתי שניות, בא לי החשק לצרף עוד מישהי. זה בטח יעבור לי עוד שתי שניות, אבל אני מתפלאת מאיפה הגיעה לי הנכונות הזו. אני הרי בחורה קנאית. רוצה את האדון שלי אך ורק לעצמי. לא יכולה לסבול את המחשבה שהגוף החם שלו ייגע איכשהו במישהו אחרת.
בתקופה האחרונה יש כל מיני דיבורים בינינו על להיות גם עם אחרים בזמן הנסיעה שלי לחו"ל. מה זה דיבורים בינינו, זה יותר הדיבורים שהוא מעלה לחלל האוויר ואני מתעצבנת, לפעמים בשקט ולפעמים בקול. תמיד חשבתי שאני לא רוצה את זה. שאין דבר בעולם שאני רוצה פחות. אבל הנקודה החיובית ברעיון הזה היא האפשרות שארגיש יותר שאני לא אפס. אם יהיו לי עוד כמה אדונים שיהיה לי איתם קשר הגיוני, שכמובן ייכבשו בקסמיי תוך שניות בודדות, אז אולי ארגיש קצת פחות קטנה. קצת יותר בעלת שליטה על החיים שלי. לא כל שטות קטנה שהם יגידו תטלטל אותי. לא בכל סשן אני אבכה כמו תינוקת. אבל תמיד אמצא נחמה בחזה הרחב שלהם. כל יומיים אחטוף מכות ממישהו אחר. אקבל נשיקות כפרס לעיתים קרובות יותר ממה שאני מקבלת עכשיו. לא אצטרך להתחנן ולייחל שיזיינו אותי. אלך לפאב שלי בירושלים וכשהמוזיקה תיגמר אוכל לחזור לבית של מי שהכי יראה רצון לחבק אותי.
אוף. אני לא רוצה את זה. זה לא שייך אליי. אני מאמינה במונוגמיה. אני מאמינה בלאהוב את האדון שלי לנצח נצחי נצחים. אני מרגישה שההתרגשות שלי ממנו גדולה בדיוק כמו ביום שנפגשנו, וכואב לי שזה לא ככה אצלו.
הדבר היחיד שמצטייר לי כהסדר אפשרי זה לטוס עם אדון אחר לחו"ל. מכה לביצים של האדון שלי. הוא רצה את זה מלכתחילה, שיקבל את זה בהפוכה. שיישאר בארץ ויחפש בקדחתנות נשלטות סתומות באינטרנט, ואני בחו"ל אשן כל לילה עם אדון שיפוצץ אותי כמו שצריך, יגשים לי פנטזיה נושנה של להיות עם מישהו מבוגר באמת ביחס אלי, ויעניק לי חוויה חד-פעמית.
זו האפשרות היחידה שבה אחזור לארץ בלי להרגיש שבר כלי, נבגדת, זרה לאהובי.

בזמן האחרון אני מרגישה יותר טוב. האושר שלי יותר קבוע, אושר גם בשגרה וגם ברגעים המיוחדים שבתוך השגרה הזו. ויש הרבה כאלה, תודה לאל. והרבה פחות מצבי רוח הרסניים.
האינדיקציה הכי טובה לזה היא שאני כבר לא מרגישה אפס אלא מרגישה שאני רוצה יותר סשנים שיפוצצו לי את הצורה, יעיפו אותי על הרצפה וידרכו עליי, אחר כך ישברו עליי בקבוק בירה, יכבו לי מאפרה על החזה, ישתינו על הכוויה וידחפו את הראש שלי לאסלה לסיום.
אני מקווה שזו לא זריחת שקיעה. אבל הלב שלי כבר מרגיש שהקוצים שנתפסו בשמלה שלי משתחררים אחד אחד, ואני מתנרמלת.

"הלילה הזה
בהיר וחשוף
יפה יותר מיפה
עצוב יותר מעצוב"

בדרך כלל כשאני מתוחה אני מכאיבה לעצמי בקטנה וזה מקל. בשבועות האחרונים כשהייתי מתוחה פינטזתי על כאב קיצוני במקום.
רציתי לקפוץ קפיצה ארוכה מהמדרגה הראשונה אל המדרגות התחתונות ושם לנחות, להתגלגל איזה חמש מדרגות, לשכב בתחתית חבולה עם שטפי דם צבעוניים, מתפלאת.
לחזור לחדר, להוציא את סכין הגילוח שלי מהארונית, לחתוך שלושה וחצי סנטימטרים לאורך ורידי הידיים הבהירות הענוגות, לראות את הארגמן נוזל מהן, להישכב על רצפת החדר מעולפת.
לקחת סכין מהמטבח שלו, זו שהוא חותך איתה תפוחים וקיווי, ולגרד לעצמי את העור לנגד עיניו.
למעוך ללא הרף את הפצע שהיה לי בפה.
להפסיק לאכול.

"היד שלך חמה,
היד שלך כל כך מתאימה ליד שלי"

כל הפנטזיות האלה מסתיימות בלקבל חיבוק חזק וארוך ממנו, לנשום את הריח הטוב של הגוף שלו, להתנקות מהכל וללכת אחר כך לסרט מאושרת וחסרת דאגות.