פתאום, בשתי שניות, בא לי החשק לצרף עוד מישהי. זה בטח יעבור לי עוד שתי שניות, אבל אני מתפלאת מאיפה הגיעה לי הנכונות הזו. אני הרי בחורה קנאית. רוצה את האדון שלי אך ורק לעצמי. לא יכולה לסבול את המחשבה שהגוף החם שלו ייגע איכשהו במישהו אחרת.
בתקופה האחרונה יש כל מיני דיבורים בינינו על להיות גם עם אחרים בזמן הנסיעה שלי לחו"ל. מה זה דיבורים בינינו, זה יותר הדיבורים שהוא מעלה לחלל האוויר ואני מתעצבנת, לפעמים בשקט ולפעמים בקול. תמיד חשבתי שאני לא רוצה את זה. שאין דבר בעולם שאני רוצה פחות. אבל הנקודה החיובית ברעיון הזה היא האפשרות שארגיש יותר שאני לא אפס. אם יהיו לי עוד כמה אדונים שיהיה לי איתם קשר הגיוני, שכמובן ייכבשו בקסמיי תוך שניות בודדות, אז אולי ארגיש קצת פחות קטנה. קצת יותר בעלת שליטה על החיים שלי. לא כל שטות קטנה שהם יגידו תטלטל אותי. לא בכל סשן אני אבכה כמו תינוקת. אבל תמיד אמצא נחמה בחזה הרחב שלהם. כל יומיים אחטוף מכות ממישהו אחר. אקבל נשיקות כפרס לעיתים קרובות יותר ממה שאני מקבלת עכשיו. לא אצטרך להתחנן ולייחל שיזיינו אותי. אלך לפאב שלי בירושלים וכשהמוזיקה תיגמר אוכל לחזור לבית של מי שהכי יראה רצון לחבק אותי.
אוף. אני לא רוצה את זה. זה לא שייך אליי. אני מאמינה במונוגמיה. אני מאמינה בלאהוב את האדון שלי לנצח נצחי נצחים. אני מרגישה שההתרגשות שלי ממנו גדולה בדיוק כמו ביום שנפגשנו, וכואב לי שזה לא ככה אצלו.
הדבר היחיד שמצטייר לי כהסדר אפשרי זה לטוס עם אדון אחר לחו"ל. מכה לביצים של האדון שלי. הוא רצה את זה מלכתחילה, שיקבל את זה בהפוכה. שיישאר בארץ ויחפש בקדחתנות נשלטות סתומות באינטרנט, ואני בחו"ל אשן כל לילה עם אדון שיפוצץ אותי כמו שצריך, יגשים לי פנטזיה נושנה של להיות עם מישהו מבוגר באמת ביחס אלי, ויעניק לי חוויה חד-פעמית.
זו האפשרות היחידה שבה אחזור לארץ בלי להרגיש שבר כלי, נבגדת, זרה לאהובי.
לפני 16 שנים. 2 במרץ 2008 בשעה 8:55
