אבל יש רגעים שאני תוהה,
כמה זמן זה עוד יימשך במתכונת הזאת?
לא שאני חושב להתגרש, זאת האשה הכי מתאימה שיכלתי למצוא בייקום
ותאמינו לי שאני יודע למה אני אומר את זה-
שנינו עושים אחד את השני אנשים טובים יותר.
אולי חוץ מהעובדה שאני מתחיל להרגיש בן אדם חרא,
אי אפשר להאשים אותה בזה, היא באמת מנסה.
יש בתוכי ייצר נורא, שמערפל אותי כל כמה זמן
ולא משנה כמה אדחיק אותו פורץ החוצה.
הייתה לנו שיחה כנה,
היא אמרה שהיא יודעת שיהיה כייף כשאני אזיין אותה,
אבל היא לא מצליחה להכנס לזה מראש,
היא לא יכולה למצוא את עצמה אומרת-
היי, זה מחרמן אותי בוא נזדיין.
היא אומרת שזאת האמהות, השגרה,
שאם אגרור אותה לסקס, יהיה לה טוב והיא יודעת את זה
אבל סתם ככה להתחרמן? נהיה לה מוזר.
הזדיינו, היא גמרה. ושוב דיברנו.
אז מה עושים היא אומרת? היה כייף באמת, אבל לפני זה לא היה לי חשק.
מה זה לא ככה אצלך גם?
לא זה לא אני אומר ושוב מסביר לה את מה שהיא מדחיקה לאורך כל שנות הזוגיות שלנו-
יש לי תאבון פסיכי, זה לא פייר להעמיד אותך במצב הזה, אבל כן אני צריך לפחות ארבע פעמים ביום להרגיש את הרטיבות הזאת שמבפנים.
אני-
למה אין לך חשק? השגרה?
אולי נגוון קצת? אולי נרחיב את הטווח? אולי תתני לי להיות המפלצת שבתוכי?
לא, היא אומרת. אני אוהבת את הזיונים שלנו בדיוק כמו שהם. זה באמת מושלם, אני לא צריכה אגרסיביות, לא מדליק אותי.
אני-
זאת בעייה שאני כל הזמן אצטרך ללחוץ בשביל סקס.
היא-
אצטרך לתת לך יותר. לא רוצה שתברח החוצה.
היא מאד מתחשבת, מבינה שאני מפתח תסכול שיכול לגרום לי לצאת החוצה.
מצד שני- תראו איזה מנייאק, המחשבה שעוברת לי בראש היא:
אוקיי, היא תביא לי עוד סקס ובתוספת נוספת אולי אצליח להיות מסופק.
מה עובר עלינו?
חפרתי, שלום.
