זרעי קיץ

מקשיב לחדשות ברמזור אדום.

משתדל לשמור על אופטימיות, בכל זאת אנחנו במלחמה כבר שלוש ומשהו שנים.

מכונית מצטרפת בנתיב שלידי. יש שם מישהי ששרה לעצמה, זה שיר של הצ׳ילי פפרז והיא ממש עושה את התנועות של הזמר, כאילו אף אחד לא רואה אותה.

זה קצת מפגר בעיני, תמצאי לך תנועות משל עצמך.

הפרצוף שלה נקי כזה, לא רק מקלחת ושגרת טיפוח,היא נראית אחת כזאת שלא עושה דברים רעים.

אני יוצא מהרכב, דופק לה על החלון ומסמן לה לפתוח אותו, שולף את הזין, כן ככה באמצע היום ,זה לא מנומס אבל זה מה שזה והיא מתחילה למצוץ.

טוב די, לא להמציא -

יש מלחמה כבר שלוש ומשהו שנים. 

וינטג׳ שם.

קצת מתגעגע לימים שאנשים היו מאוננים בטלפון אחד לשני.

זה היה מטריד.

אני זוכר אותה מהמכולת.

בעצם לא, פעם היינו עושים אהבה.

גם זאת הגדרה לא טובה, היינו מזדיינים.

פעם.

אבל עכשיו היא לא ההיא שזיינתי, עכשיו היא מסתובבת עם עגלה, כזאת שיש בה ילדה וחבילות טיטולים. יש מספר מחלקות בסופר, שאתה פשוט לא מכיר עד שאתה אבא.

אבל אנחנו לא שם עכשיו, היא עכשיו עומדת יחד איתי במקרר של החלב,עומדת ומסתכלת עלי. תוהה אם אני זוכר. בכל זאת עברו מספר שנים.

אני זוכר, ברור. אבל מגעיל מספיק כדי לא להגיד עכשיו שלום. לאן תגיע השיחה?היי וזה. לשם אני מכוון? לא ממש. וגם שיחה תעכב אותי, וידוע שכל איש שאתה פוגש בסופר, יכול בסוף לעמוד לפניך בתור. ואני? רק רוצה לצאת מהסופר, זאת מטרתי העיקרית.

אנחנו במקרר של החלב-

היא בודקת אותי ובמקביל את תאריך התפוגה של הקוטג׳. כנראה שתאריך התפוגה שלי מאוחר יותר. התינוק שלה צורח בעגלה ואני נזכר איך היא החניקה צעקה, אז, פעם- כשהצמדתי אותה לקיר בדירה מעופשת. אם היו מסתכלים עלינו מהצד, אולי היו חושבים שמדובר באונס, אבל באמת של הדברים שנינו ידענו מה אנחנו עושים. 

חייב להפסיק לחלום בהקיץ, עכשיו אני כבר במחלקת הירקות. צריך לקנות אגסים.  מי קונה אגסים בכלל?

העיניים שלנו שוב נפגשות פתאום, היא מרימה ראש מעגבניות המגי ומשחררת חיוך מריר כזה, מנסה לנער לכלוך של אבקות כביסה ובורגנות עייפה. אוקיי, היא מזהה. גם אני מחייך, ברור שאני זוכר. אני לא אומר כלום כמובן.

וכמובן גם שהיא לפניי בסופר. בחיי שזה מגיע לי, הייתי צריך לדבר איתה. זה לא יפה. היא כבר שילמה עם האשראי והנה היא עוזבת את הסופר ומשאירה אותי עם הקניות שלי, שנעות לכיוון הקופאית במסלול האוטומטי. ששכחתי את שמו, נשבע לכם שאני לא זוכר איך קוראים לזה. זה הגיל כנראה. מילים לא באות בקלות.  

אני נשאר מאחור קפוא, אבל נדמה לי שגם היא נשארה עם משהו.

23 שנים ושלושה ימים, זה הזמן שעבר מאז שנרשמתי לכלוב ועד עכשיו.

הלכתי, חזרתי, הלכתי, חזרתי, הלכתי, חזרתי. אי אפשר באמת להתנתק ממי שאתה וכאן אפשר להרגיש בטוח במה שאתה.

בסוף כנראה שכולם חוזרים ועכשיו גם הזכרונות.

כשכולם בחוץ רצים למקלטים והעולם שבחוץ קצת סוגר, פתאום לחקור את הקיצון של היצרים שלנו, זה להיות אדם חופשי. לחיות רק על פי חוקי החברה בה אנחנו חיים, זה להיות עבד. לפתוח את הפרופיל הישן בכלוב, זה לצאת לחופשי. רק קצת. ואולי זה יותר פשוט מכל החפירה הזאת- אנחנו צריכים לזיין, לדפוק, להדפק,  לגמור, לצעוק, כמו חיות. 

להרגיש חי. זה בסיסי, לא?

אולי זאת המלחמה.

אבל פתאום אני מוצא את עצמי בחדר ישיבות, מהנהן באדישות לנתונים במצגת מזוינת.

במקביל בטלגרם תמונות של בשר. חייב מרחב מוגן, הזין עומד, אני מרגיש שרואים אותי, מישהו שואל שאלה, מציע משהו. אני עונה בביטול מתנשא. אפילו לא יודע אם הרעיון שלו היה טוב, הוא נעלב אבל אני צריך לצאת . שנייה חוזר, תחשבו על זה.

הולך לשירותים, מאונן.

מסתכל על קרמיקה מלוכלכת של מקום עבודה ומאונן.

בזמן שאני גומר, אני שולף נייר מחוספס, מנגב את החיים המשעממם שלי וחוזר לישיבה.

- אז רגע, אתה.

מה אמרת היה הרעיון שלך? הא, דווקא אוהב. למה לא הצגת את זה כמו שצריך?

מה נשתנה?

לילה בלי שמות, אור ששורף את השקט בחדר. היא לא חיפשה שימכרו לה מציאות אחרת, ואני פשוט לקחתי. בלי מילים גדולות ובלי הסברים מיותרים, רק הרגע שבו הכל מתפרק לתוך בעירה שקטה של יצרים. מי שהיה שם, יודע שכל היתר זה סתם רעש רקע מזויף.

אבל יש רגעים שאני תוהה,

כמה זמן זה עוד יימשך במתכונת הזאת?

לא שאני חושב להתגרש, זאת האשה הכי מתאימה שיכלתי למצוא בייקום

ותאמינו לי שאני יודע למה אני אומר את זה-

שנינו עושים אחד את השני אנשים טובים יותר.

אולי חוץ מהעובדה שאני מתחיל להרגיש בן אדם חרא,

אי אפשר להאשים אותה בזה, היא באמת מנסה.

יש בתוכי ייצר נורא, שמערפל אותי כל כמה זמן

ולא משנה כמה אדחיק אותו פורץ החוצה.

הייתה לנו שיחה כנה,

היא אמרה שהיא יודעת שיהיה כייף כשאני אזיין אותה,

אבל היא לא מצליחה להכנס לזה מראש,

היא לא יכולה למצוא את עצמה אומרת-

היי, זה מחרמן אותי בוא נזדיין.

היא אומרת שזאת האמהות, השגרה,

שאם אגרור אותה לסקס, יהיה לה טוב והיא יודעת את זה

אבל סתם ככה להתחרמן? נהיה לה מוזר.

הזדיינו, היא גמרה. ושוב דיברנו.

אז מה עושים היא אומרת? היה כייף באמת, אבל לפני זה לא היה לי חשק.

מה זה לא ככה אצלך גם?

לא זה לא אני אומר ושוב מסביר לה את מה שהיא מדחיקה לאורך כל שנות הזוגיות שלנו-

יש לי תאבון פסיכי, זה לא פייר להעמיד אותך במצב הזה, אבל כן אני צריך לפחות ארבע פעמים ביום להרגיש את הרטיבות הזאת שמבפנים.

אני-

למה אין לך חשק? השגרה?

אולי נגוון קצת? אולי נרחיב את הטווח? אולי תתני לי להיות המפלצת שבתוכי?

לא, היא אומרת. אני אוהבת את הזיונים שלנו בדיוק כמו שהם. זה באמת מושלם, אני לא צריכה אגרסיביות, לא מדליק אותי.

אני-

זאת בעייה שאני כל הזמן אצטרך ללחוץ בשביל סקס.

היא-

אצטרך לתת לך יותר. לא רוצה שתברח החוצה.

היא מאד מתחשבת, מבינה שאני מפתח תסכול שיכול לגרום לי לצאת החוצה.

מצד שני- תראו איזה מנייאק, המחשבה שעוברת לי בראש היא:

אוקיי, היא תביא לי עוד סקס ובתוספת נוספת אולי אצליח להיות מסופק.

מה עובר עלינו?

חפרתי, שלום.

נכנס לשירותים לחרבן

רואה לינק של מישהי מהאתר לפורנו סוטה

איש דוחף בקבוק שמפניה לחור התחת של מישהי

עובר ללינק אחר-

מישהי מוצצת לאיש שחור דרך גלורי הול

אחרי זה היא שמה סטול ונדפקת על הזין

הזין שלי עומד גם

אני משפשף בזמן שאני עושה קקי

ובחוץ המטפלת שרה לילדה שירים

אני חי כשאני חי

שאני משוגע

אבל אולי 

אני סתם

מיוחם