יהירות וגאווה.

(אזהרה: הפוסט הבא הוא שמלץ סוכר ורוד מתוק דביק ורגשני, אם אין לך טעם לדברים כאלה, עדיף לדלג לבא)


אני מתעורר מאוחר, מטושטש ועם שרירים תפוסים ברגליים.
בתחתית כוס הקפה הראשונה המוח שלי מתעורר.
התרגשות מציפה אותי,
משב רוח של אויר קפוא מדגדג בבטן כשאני נזכר בשצף
באירועי ליל אמש.

עם שתי החברות שאני הכי אוהב הלכתי למסיבת קהילה
ושתיים אחרות שאני אוהב מאוד פגשנו שם,
חשוך ונעים ונחמד ו..

מעבר לחדר, עלי הכותרת המפוארים שלה, הצהובה, בת הזוג לשעבר.
עם כל ההיגיון והבהירות והזמן והידיעה,
הלב הוא קלישאה.
זמן וחיים משלו יש לו.
התכווצות כללית ונפילת רוח התחילו לעטוף אותי שמיכה.

אבל אז זכיתי להרגיש משהו נדיר בעוצמתו וכוחו המסמם
מופע תכלית לכמה הנשים שאני אוהב אוהבות אותי בחזרה.

מריחות את עשן השריפה של ההתרסקות המתקרבת
הן התייצבו מסביבי, ארבעתן, כמו חומת טירה מבוצרת
נוגעות, מלטפות, לוחשות, מתגרות משחקות, רוקדות, מעודדות ומה לא
עד שארית הלילה.
אני מתקשה עם מציאת מילות תאור חדות,
אבל אני מאמין בלב תמים
שמעט גברים זוכים, אם בכלל, להרגיש כמו שאני הרגשתי אתמול.
אני יכול להזכר רק בכמה מטבעות זהב בודדות ונדירות של רגעים שבהם הרגשתי
אהוב עטוף מוגן מוערך ומוערץ כמו אתמול בלילה.

אם אתמול היה שיר
הייתי מנגן אותו במערכת בריפיט לשארית חיי.

היה יכול להיות מושלם ללא רבב
לולא היה, בנוסף לכל זה, גם צער מריר על הצהובה
על הבחירות הכואבות שהיא בוחרת
על שהיא מניחה את עצמה בחדות, רחוק מעבר לקוים איפה שאהבתי מגעת
בטח לא כבת זוג, אבל גם לא כחברה.

ובנוגע לארבעתכן, גיבורות השנה שלי,
אני מנסה לתפוס אתכן בטלפון,
לכשתתעוררו\תתפנו\תענו
אומר לכן בהתרגשות רבה
תודה.