לפני 13 שנים. 8 באוקטובר 2010 בשעה 10:25
יש!
ברכה מהאלים!
משהו בגימל משהו בגימל משהו בגימל!
שיט.
החלונות.
יהירות וגאווה.
א-בלוג-וונגרדכל הכתוב מטה (כולל רטרואקטיבית) הוא בבחינת פריקת עודפי חשמל במערכת
פיסת אומנות אוונגרדית והכתמות מסך פרא
כל קשר למציאות הוא כלל לא מקרי אבל קלוש, נא לא לתפוס במילה.
לפני 13 שנים. 14 בספטמבר 2010 בשעה 20:53
כמה לחץ אלים
כמה לחץ
כשאני נעצר
האדמה הופכת לבה
זוז!
צועקים הרמזורים
אני לכוד במשחק כיסאות מוסיקאלים
שפרוש שתי וערב
ברחבי העיר
ולא עוזר לי בכלל
שאני רוצה לנוח
מנסה להפסיד
השינה טרופה
החלומות מגלומנים
הכסף מתקתק קליק הלוך קליק חזור
הזמן נפרט לסכומים קטנים
אני תוקף ונסוג
מבועט מהאומץ
עבד לאספלט
אדון לאלים
והנשים...
לפני 13 שנים. 5 בספטמבר 2010 בשעה 21:54
ברחתי דרומה
עם חלום מעורפל בראש,
על ירוק וחול ושקט.
מאז הגירושין מהצהובה,
כל מה שיש זה מרתון בילתי פוסק
וחוסר שקט תזזיתי.
אבל המדבר וחולותיו
לא הביאו את השלווה המצופה,
רק מתח ורצון לחזור
לממלכת בטון אפור.
בשדה עצי הזית של אבו-זקן,
יש עץ אחד ששתלתי בידי לכבודה.
היה זה בזמן של ריב גדול
והזית השתול עם השם שלה מפוסל למרגלותיו
היה כמתנת שלום ופיוס.
כמה מזרח תיכוני מצידי.
הוא עדיין שם,
גדל יפה.
שורה שלישית ממזרח, עץ 18
אם תרצו לבקר פעם.
בחדר האוכל של ביג-אמא,
עומד עוד עץ.
אחד שקיבלתי ממנה מתנה,
בין מתנות אחרות
לכבוד סיום שלושים הקפות סביב השמש.
מאותם עצי-קלישאה שאפשר לקנות במשתלה השכונתית
אלה שמוצמדת אליהם פיתקית עם השם "עץ אהבה".
כשעזבתי את הצהובה ואת ביתה,
הבאתי את העץ הקטן לבית אמא למשמרת.
-רק לבינתיים, אמרתי לה
-תשמרי לי על האהבה.
הוא מת.
מיד אחרי המעבר.
השיל עליו לכדי גדם ריק.
אבל לאחרונה, חודשים אחרי
לכבוד ביקורי במדבר,
הוא הוציא שני עלים קטנים חדשים.
אני נוח להצמד לכל סימבוליות מיסטית בגרוש.
מה יודע העץ הזה?
לפני 13 שנים. 20 באוגוסט 2010 בשעה 18:08
(אזהרה: הפוסט הבא הוא שמלץ סוכר ורוד מתוק דביק ורגשני, אם אין לך טעם לדברים כאלה, עדיף לדלג לבא)
אני מתעורר מאוחר, מטושטש ועם שרירים תפוסים ברגליים.
בתחתית כוס הקפה הראשונה המוח שלי מתעורר.
התרגשות מציפה אותי,
משב רוח של אויר קפוא מדגדג בבטן כשאני נזכר בשצף
באירועי ליל אמש.
עם שתי החברות שאני הכי אוהב הלכתי למסיבת קהילה
ושתיים אחרות שאני אוהב מאוד פגשנו שם,
חשוך ונעים ונחמד ו..
מעבר לחדר, עלי הכותרת המפוארים שלה, הצהובה, בת הזוג לשעבר.
עם כל ההיגיון והבהירות והזמן והידיעה,
הלב הוא קלישאה.
זמן וחיים משלו יש לו.
התכווצות כללית ונפילת רוח התחילו לעטוף אותי שמיכה.
אבל אז זכיתי להרגיש משהו נדיר בעוצמתו וכוחו המסמם
מופע תכלית לכמה הנשים שאני אוהב אוהבות אותי בחזרה.
מריחות את עשן השריפה של ההתרסקות המתקרבת
הן התייצבו מסביבי, ארבעתן, כמו חומת טירה מבוצרת
נוגעות, מלטפות, לוחשות, מתגרות משחקות, רוקדות, מעודדות ומה לא
עד שארית הלילה.
אני מתקשה עם מציאת מילות תאור חדות,
אבל אני מאמין בלב תמים
שמעט גברים זוכים, אם בכלל, להרגיש כמו שאני הרגשתי אתמול.
אני יכול להזכר רק בכמה מטבעות זהב בודדות ונדירות של רגעים שבהם הרגשתי
אהוב עטוף מוגן מוערך ומוערץ כמו אתמול בלילה.
אם אתמול היה שיר
הייתי מנגן אותו במערכת בריפיט לשארית חיי.
היה יכול להיות מושלם ללא רבב
לולא היה, בנוסף לכל זה, גם צער מריר על הצהובה
על הבחירות הכואבות שהיא בוחרת
על שהיא מניחה את עצמה בחדות, רחוק מעבר לקוים איפה שאהבתי מגעת
בטח לא כבת זוג, אבל גם לא כחברה.
ובנוגע לארבעתכן, גיבורות השנה שלי,
אני מנסה לתפוס אתכן בטלפון,
לכשתתעוררו\תתפנו\תענו
אומר לכן בהתרגשות רבה
תודה.
לפני 13 שנים. 17 באוגוסט 2010 בשעה 21:11
בין שלל הפיתולים הלופים ודילוגי הפסים שעושה רכבת ההרים הזו שלי בחודשיים האחרונים.
בחודש האחרון שמעתי שלוש פעמים משלוש נשים שונות שמכירות אותי
מי יותר מי פחות
את המשפט
"אתה, יכול להשיג כל אישה שאתה רוצה"
הפער בין הרציף לרכבת במקרה הזה, גדול משנראה לעין
באותו חודש בנסיבות אחרות שמעתי שלוש פעמים משלוש נשים זרות את המשפט
"המבט שלך מאיים".
אם זה לא מספיק, ידידה ניסתה להכיר לי מישהי מהעבודה שלה
לא עברו שלוש דקות מהרגע שנפגשנו שלושתנו,
באוירה ידידותית ובמקום ניטרלי,
עד שהגיעה האזהרה,
"אה כן, זה ק*****, זה המבט שלו".
זה לוקח אותי כל פעם בהפתעה.
זה לא שאני מקשה את המבט בכוונה או משחק קשוח
בטח לא שום דמות שולט מתנשא
מרחק שנות אור משם
אני אפילו נוטה להתנהגות ילדית רוב הזמן לאחרונה ועדיין,
יש פער בילתי סביר בין איך שמכרותי\ידידותי\חברותי תופסות אותי
לבין איך שאני נתפס בעיני זרות
וזה לא מכוון.
לשירים בוודאי יש לפחות חלק בזה
לנשים יש נטיה לבלבל אצל גברים בין אטרקטיביות לכישרון.
אבל גם עיניים כחולות כנראה הם חרב פיפיות.
כחול מוכר,
הוא נעים ויפה.
כחול זר,
קר.
לפני 13 שנים. 15 באוגוסט 2010 בשעה 22:01
עם שלוש נשים שונות
היה לי בדיוק את אותו דיון באותו נושא
בשלושת הימים האחרונים
זה מעציב אותי לראות נשים חדשות של שנות האלפיים
מייסרות את עצמן ייסורים עתיקים בני אלפיים שנים.
"... האוזניים שלי כנראה שונות קצת מהאוזניים שלך,
כי אני שומע משהו שאת כנראה לא שומעת.
מעבר להמולת היום המזמזמת,
אני שומע את קול הבס האינפא-נמוך של השעון הענק.
את מכירה את השעון הזה, גם אם את לא יודעת את זה.
את קוראת למחוג השניות הקטן שלו השמש.
תקשיבי טוב, אפשר לשמוע את -קליק- הרעם שלו,
כל יום בדיוק בחצות.
וכמו שעפת דרך העשרה וטסת כברק דרך העשרים אל השלושים,
גם ארבעים יגיע תכף
וחמישים ושישי.. -קליק-
מה שחלק מתחספס, מה שמתוח מתרכך ומה שרטוב מדלל.
כשיבוא היום
ולא תוכלי יותר לקבל את מה שאת חושבת שאת לא רוצה
את תיזכרי בדרקון עם המבט כחול מטורף
ושמו יצא את שפתייך
באנחה."
לפני 13 שנים. 13 באוגוסט 2010 בשעה 21:30
משחק קטן וטיפשי ברשת
מעמיד פני קורא בקלפים
אפליקציה ילדותית וצבעונית שזורקת משפטים כלליים ואטומים לרוב
והעתידה (?) שלי להיום?
the old will fade away making room for the new
ואני
בעצתו של פתגם יפני עתיק
לוקח דברים פשוטים וחסרי חשיבות
ברצינות תהומית.
לפני 13 שנים. 13 באוגוסט 2010 בשעה 14:06
זה כבר מזמן מעצבן.
אני מטוס קרב
בטיסת סער נמוכה
ויש לי אויב על הזנב,
נעול עלי כמטרה
כל הנוריות האדומות מצפצפות
ואני לא מצליח להתחמק ממנו
אני יורה פלרים לכל הכיוונים
והולך מהר על הבלטות
ורוקד עד זוב דם במועדונים אפלים
ומתעמל באובססיביות
ואפילו דייט אחד שסידרו
ומעמיד פני לב שלם
ולא מצליח לאבד אותו
הוא עדיין שם, עדיין נעול לי על הזנב.
גלים של זעם טהור
וריב פאנטום פתאומי באמצע הרחוב
דמותה המדומיינת עוד מתווכחת איתי בנחישות
אני משחרר עוד מצערת ומצטער על זה
והמחירים הולכים ומצטברים
לחץ הג'י על עצם הזנב
דכאון ועייפות ומרירות.
ולא עובר, רק מחריף.
ופרצי אושר פתאומיים וצחוק פסיכוטי לא סביר
ומעבר לפינה
הוא שוב על הזנב.
and it does not feel like im recovering from a break up
it feels like rehab.
לפני 13 שנים. 12 באוגוסט 2010 בשעה 19:19
שנה וחצי.
וקצת.
לא נתפס.
אני בודק את התאריך המוצמד לפוסט ההוא
האחרון, העוזב.
ואני לא יודע אם לצחוק לבכות או להקיא.
היום אלך למסיבה מהסוג שנטשתי לפני שנה וחצי.
והתגובות והצפיות על בליפ סתמי לגמרי.
אז אכתוב לכן.
הייתי ילד רע, נשים וילדות, הייתי ילד רע מאוד
במיוחד אלי.
ולא שאני בעניין או בעסק בכלל
אבל מגיע לי עונש
ללא שום ספק
אקום אל הלוח השחור עם גיר אדום ביד ואכתוב, כמו ילד טוב, 150 פעמים על הלוח ברצף, בחריקות וצרימות גיר ארוכות:
לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב. לעולם לא אמכור את נשמתי בשביל אשה שוב......
(כאילו שזה בכלל יעבוד, כאילו השיעור ילמד).
לפני 13 שנים. 22 ביולי 2010 בשעה 17:31
בליפ בליפ.