שוקה שוב העירה אותי בחמש בבוקר. עם הקול המתוק שלה. היא רעבה, אני יודעת. אבל אין לי לב לתת לה את האוכל שעושה לה רע. בצהריים אני אלך לפלורנטין לסחוב שקית של עשרה קילו אוכל לחתולים עם בעיות בכליות. כל בוקר אני הופכת בשאלה איך קוברים חתול. הוטרינר שלנו טוען שהיא נס רפואי. הנס הרפואי שלי מעיר אותי בחמש בבוקר, מזכיר לי ללכת לקנות לו אוכל. נס רפואי בתחת שלי. פשוט חתולה שרוצה לחיות. אני נדהמת מיצר החיים שלה. לפעמים כשכואב לה, אני חושבת שכואב לה, היא מתפתלת על השטיח במין תנועות מעגליות. נס רפואי שלי. אני לא צריכה יצר חיים, אני יש לי את שוקה. כל עוד שוקה כאן, אני אלך לפלורנטין ואסחוב שקיות של אוכל. בתשע התקשרו מהגלריה. הכלב של האח של החבר של בעל הגלריה אכל לך חלק מהפסל. אני אבוא לתקן. ידעתי שזו היתה טעות להשתמש בסוכר. ממתי כלבים אוהבים מתוק. כלבים לא אוהבים מתוק. הכל נשמע לי מצוץ מהאצבע. תירוץ אידיוטי בשביל לראות אותי. ותכננתי היום לשכפל דיוידי. ותכננתי לבייל מעטפות. ותכננתי לסדר את שולחן העבודה. עוד טלפון. כבר אחת עשרה. כן, אני באה. אני לא באה. כבר כמה שבועות שאני פשוט אדישה. מנומנמת. תרדמת חורף זוטא. אם יהיה לך פרופיל תוכלי להיות אקספרסיבית. ואם יהיה לי בלוג, אני אוכל להיות שוב סאדיסטית?
לפני 18 שנים. יום שני, 11 בפברואר 2008 בשעה 10:24