סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עין בוחנת

עוצמת עין
לפני 16 שנים. 4 במרץ 2008 בשעה 19:21

אני הרבה חושבת על העתיד. חושבת זו מילה מטעה. אין שום שיקול דעת או כוונה במחשבות שלי. המחשבות שלי נודדות חמש שנים קדימה. עשר שנים. חודשיים. עשרים. תמונות קמות לחיים. אין דבר יותר זמני מהיחסים ביננו. אין דבר יותר רעוע, מט ליפול, על סף שבירה. ואין פנטזיה אחת עתידית שהיא לא מככבת בה. בהווה אני סיוט מהלך. אל תבואי. כן תבואי. חודשיים של דיכאון. שבוע של מצב רוח טוב. גברים אחרים. מעט מדי פרגון. מעט מדי תקשורת. בעתיד אנחנו שוקעות לתוך חברות אמיצה בת עשרות שנים. קשר עמוק. בית גדול. פרויקטים משותפים. מגורים בחו"ל. בהווה אני טריטוריאלית, אוטונומית, קשה ועקרונית. בעתיד אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה. כל בוקר יש שמש במטבח. החלב לעולם לא מחמיץ. בהווה אני שופכת את הקפה עם גושי החלב המקולקל לכיור וחוזרת לישון לבד. ושני העולמות האלו, לעולם לא מתחברים.

לפני 16 שנים. 28 בפברואר 2008 בשעה 21:56

בשעה היעודה בא שליח ולקח את המעטפה. נכנסתי למיטה מרוקנת ומותשת. חלמתי שאיבדתי את הפוך שלי. פתאום הוא הופיע מתגלגל על מדרכה ברחוב המסתעף מדרך ראשית. אני עולה על מונית, ומבקשת לסוע אל אותו רחוב. אני מדמיינת זר עובר ברחוב ואסף אליו את הפוך שלי. אני נלחצת. אני חייבת להגיע אל הפוך. אין פניה שמאלה. אנחנו ממשיכים לצומת הבא לעשות פניית פרסה. אני מתחילה לבכות. אני מתחילה לצעוק. אני נשמעת כמו חיה פצועה. נהג המונית כבד הגוף מביט עליי בשעשוע. אני בהיסטריה. כשאנו מגיעים לרחוב הנתון יש שער. הוא מוריד אותי. אני עוברת את השער ונכנסת למחסן של סופרמרקט. דגים קפואים בגודל לא אנושי מסביב. אני מחפשת את הדרך אל הרחוב. עובדי הסופר צועקים אליי. ואני מחפשת דרכים, דרך חצרות שירות, גדרות ורחובות אחוריים. דרכים להגיע אל הפוך שלי. מתחיל לרדת גשם. דרך חצרות אני רואה אנשים מזיזים מזרון זוגי. הפוך שלי. נרטב. מופקר. אני לא מוצאת אליו את הדרך.
אני מתעוררת. מזיעה מתחת לפוך. אין לי מושג אם מצאתי אותו. כשאני מספרת לעצמי את החלום, אני נזכרת שקראתי על אישה שרצתה למסור את התינוקת שלה למנזר בזמן השואה. כדי שהמנזר יקבל אותה היא היתה צריכה להיות עזובה. בתיאום עם מכר היא השאירה את הילדה ברחוב. המכר עבר לאחר כמה דקות, מצא את הילדה, ומסר אותה כיתומה למנזר. אלו היו הדקות הארוכות ביותר בחייה, היא סיפרה. כשהיא עמדה שם, והביטה בביתה העזובה, מפחדת שמישהו אחר, ולא המכר, יאסוף אותה. והיא תאבד אותה לנצח.
מלכת דרמה מזויינת, אני מסננת לעצמי. תחושת ההיסטריה עדיין איתי. אני כלואה במונית. פקק תנועה. אני צורחת וצועקת. אין אני יודעת מה יש מתחת לפוך. הפוך עוטף אותו בחום ובאטימות. הפוך עוטף אותי בחום ואטימות. חום. אטימות.

לפני 16 שנים. 27 בפברואר 2008 בשעה 18:35

את השקיעה אל הפוך והשיטיון הפריעה עוד עבודה. שליח בא עם מעטפה. קניתי סיגריות וקפה. והתיישבתי לקראת שלושה לילות של עריכה. אל תבואי, אמרתי לה. אני אהיה שימושית, היא ניסתה. אני אהיה מילון. יש לי מילון. אני אהיה מילון מדבר שמחפש בעצמו בתוך עצמו. אל תבואי. אני אהיה הדום. אני לא רוצה אותך שימושית. אני רוצה אותך לא שימושית. כשסגרתי את הטלפון ידעתי למה התכוונתי. ידעתי שאני מגדרת ומגבילה את התלות שלי בה. ידעתי שלעבוד אני יודעת. אני יודעת לעבוד לבד. שאר החיים נגועים בתשוקתי אליה. יומיים אחר כך, כבר שכחתי. הביטוי היחיד שנותר הוא 'לא שימושית'. לא שימושית. ותוך כדי טיול דו-שעתי למטבח להכין קפה הזיתי בה לא שימושית. הזיתי בה שכוחה בארון המעילים. הזיתי בה יושבת על מכונת הכביסה. שעות. הזיתי בה מקופלת באמצע המסדרון. הזיתי בי נתקלת בה ומקללת כשאני הולכת להשתין באמצע הלילה. הזיתי בי מתעוררת בבוקר, ומיד חושבת עליה. אני קמה ומוצאת אותה על רצפת המסדרון. אני מושכת אותה בעדינות למיטה. מביאה לה תה חם. מעסה את כפות רגליה. והיא נרדמת לי. שקטה ורכה.

לפני 16 שנים. 23 בפברואר 2008 בשעה 12:22

החלומות המטרידים לא עוזבים אותי. בחלום אני גם דמות, וגם צופה. אני צופה בעצמי. אני יודעת יותר ממה שאני יודעת. אני מעירה לעצמי על מידת ההיגיון שבחלום.
בסצנה הראשונה עמדתי במשרד אפל בקומה גבוהה של בניין בית חולים גדול. אני מדברת בטלפון, ומוודאת את ביטחונם של שני חולים מאושפזים. תפקידי להגן עליהם. אני מביטה בעצמי מבצעת את תפקידי. אני-המביטה מבחינה בדמות בפאתי החדר. אני רוצה שאני-המבצעת תסתובב ותראה את הדמות. אני-המביטה לא יכולה לדבר עם אני-המבצעת. בסופו של דבר אני-המבצעת מסתובבת ומבחינה בדמות. אני רצה מהחדר מהר, אל חדרם של שני האנשים עליהם אני מגינה. אני מגלגלת אותם על מיטותיהם אל המסדרון, מחפשת להם מחבוא. אני מבחינה בשירותי נכים, ומגלגלת את המיטות אל תוך החדר, וסוגרת את הדלת. אני-המביטה יודעת שאין שם מספיק מקום לשתי מיטות ושני אנשים. אני-המבצעת סוגרת את הדלת. הדמות המאיימת מגלה שאנחנו שם, ומתחילה להרעיד את הקיר מבחוץ. הקיר מתנפח, ומתנפח. הקיר הופך לבלון ענקי אשר ממלא את החדר. אני מצטנפת בפינה והבלון מועך אותי. אני מתרכזת בלנשום. אני לא יכולה לנשום.
תפרשי לי, אני אומרת לה. את יודעת לבד. איך את יודעת שאני יודעת. בחלום, את יודעת הכול. את פשוט לא מסוגלת להביע את עצמך. אולי תתחילי לדבר. אני חושבת על הערפל הצמיגי שאופף אותי בשבועות האחרונים. תווי הפנים שלה נראים רכים מבעד לערפל. כל השאר נראה אפור וחסר תועלת.
אני לא יודעת איך להגיע לעצמי.

לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 18:03

לפני כעשרה ימים סיימתי פרויקט. חשבון הבנק שמח, ואני מותשת. אני ישנה רוב שעות היום. שוב אין לי עוגן. החלומות שלי נהיים ארוכים. מורכבים. הזויים. אני מותקפת על ידי אנשים עליונים. אומניפוטנטיים. הם יכולים לאלץ כל בן אנוש לעשות כל דבר. הם רוצים ממני משהו. אני לא יודעת מה. איש אחד, שלא שיתף פעולה, מוצא עצמו עם גביש זכוכית בפיו, קודח בגרונו. אני נכנעת, משתפת פעולה. פחות מתוך פחד, ויותר מתוך הכרה בחוסר ברירה. הם יכולים למחות אותי בהינף מחשבה. אחת מהם יושבת לידי, ומארגנת את צורת הישיבה שלי כך שרגליי נוגעות ברצפה באופן אנכי ומושלם. זה לא נוח. זה כואב. אני משתפת פעולה. את מרגישה, היא שואלת. ברגע מסוים, כששתי הרגליים במקום הנכון, זרמים עמוקים עוברים דרכי אל בטן האדמה. אני מרגישה. אני לא מבינה מה המשמעות של מה שאני מרגישה, אבל אני מרגישה.

לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 8:06

אחרי שהיא סיימה את הקפה היא הלכה. אני חזרתי למיטה. התפחתי את הפוך. הפעלתי את התנור. החלפתי חזרה לבגדי שינה. הסטתי וילונות. ניתקתי את הטלפון. הלכתי לישון. ההקלה הזמנית הכרוכה בשתיית קפה בצוותא נעלמה לה כאילו לא הייתה.
לפני שנרדמתי הזיתי. הזיתי עליה. היא מגיעה לאוניברסיטה בדיוק בזמן. ואז, היא מחליטה להבריז משלושה שיעורים. היא לוקחת אוטובוס לשוק. היא מתגנבת אליי הביתה. היא יודעת שחזרתי לישון. בהזיות שלי היא תמיד יודעת מה קורה איתי. אני לא צריכה לדבר. אני אילמת. מובנת. שקופה. קריאה. לעצמי ולה. בזמן שאני ישנה היא מנקה את המטבח. בהזיות שלי זה לא גורם לי חוסר מנוחה. היא מסדרת את הסלון. היא מבשלת. אני קמה בחמש. אני מאוד רעבה. הבית נקי. יש ריח של אוכל. היא ממתינה לי כנועה. היא לא צריכה להיות על ארבע כדי להביע כניעות. אני יודעת מה מצבה הנפשי, והיא יודעת מה שלי. אני מתעוררת מיואשת, אבודה, מוטרדת, בודדה. אני יודעת שהיא כאן בשבילי. בשביל לקבל עליה את התהומות שלי. בהזיות שלי, היא יכולה. ואז אני נהיית כוחנית, ורעה. משפיטה ומתעללת. והיא מקבלת אותי. כמו שאני. ואני מקבלת אותה, כמו שהיא. ואז אנחנו אוכלות, והולכות למיטה. שקופות, אנחנו מביטות אחת בשנייה ללא שיפוט.
חמש אחר הצהריים, שוב קמתי לבית ריק.

לפני 16 שנים. 16 בפברואר 2008 בשעה 17:21

הקפה הראשון של הבוקר על שולחן האוכל במטבח. לא משנה לי מתי היא באה (ממש מאוחר). כמה היא איחרה (שעתיים). שכבר ישנתי (כי נמאס לי לחכות). שהיא העירה אותי (כאילו בטעות). איזה מצב רוח היה לה (מסוגר וקוצני). איזה מצב רוח היה לי (מיואש ומריר). לא משנה לי שהערב היה חורבה. לא אכפת לי שאני תלויה בה. לא אכפת לי שאני נוטרת לה על כך. לא מטריד אותי שאני לא מסוגלת להגיד לה את זה. כל זה לא חשוב. רק שתשתה איתי את הקפה הראשון של הבוקר.

לפני 16 שנים. 14 בפברואר 2008 בשעה 20:44

תמיד רציתי אח קטן. ארבע שנים צעיר ממני. חמוד וחכם רצח. גורר את ישבנו העליז מהפגנה להפגנה. מסתובב עם תיק גב מלא בפליירים וספרי פילוסופיה. משוטט מסביב לסינמטק עם ווקמן. תמיד מוקף ידידות. תמיד עם דעה. תמיד עם חיוך. מלהג עם אבא. מקניט את אמא. מתעלם ממני. עד שהוא לומד להעריך אותי. ואז הוא בא לדירה שלי וחופר בספריית הדיסקים. הוא החכם, ואני זאת שמבינה במוזיקה. ככה זה אצלנו. דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי. אני גוררת את עצמי מהמיטה. אבא שלי בדלת. אמא מחכה באוטו. אני חוזרת אל מתחת לשמיכה. אני לא באה. אבא שלי מתיישב על המיטה. בואי, אמא מחכה. אני לא באה. הוא מביט בי, אני יודעת, אני לא מסתכלת, במבט של אסי דיין. אני מסריחה ולא התקלחתי ואני לא מתכוונת להתקלח. לאח שלך לא אכפת איך את מריחה. אל תדבר עליו ככה, אני צורחת. עוד מבט של אסי דיין. הוא הולך למטבח לעשן. לכל אחד מאיתנו טקס קטן. אבא שלי מעשן, כדי שהסרטן כבר יבוא וייקח אותו. אמא שלי נמנעת מכל הנאה אפשרית, אשמת שורדים אולי. ואני מסרבת להתבגר, ככה אני עדיין בת 29. והוא עדיין בן 25. חופר בערימות הדיסקים שלי ומכין אוספים לחברה שלו. בבית הקברות אנחנו פוגשים אותה, עם יותם על הידיים. חמש שנים, היא באה כל שנה. בהתחלה לבד, ואז עם בן זוג, רק פעם אחת. שנתיים אחרי זה בהריון, והשנה עם יותם. אנחנו עומדים ושותקים.
אבל אין לי אח. יש לי אחות. היא גדולה ממני בשלוש שנים. נשואה לעורך דין ויש לה שני ילדים. וכן, לגדול קוראים יותם. אבל הוא הולך לחוג יוגה לילדים. אני שונאת את העובדה שהוא עושה יוגה לילדים. ולי, בתוך כל הנורמאליות הזאת, אין מקום לשים את היגון שלי.

לפני 16 שנים. 13 בפברואר 2008 בשעה 23:39

אחיה של החברה הכי טובה שלי חיכה לי בחדר המדרגות. אני עם כפכפים ושקית זבל. אתה כאן הרבה זמן. כן. הוא לוקח ממני את השקית ומתחיל לרדת. אני מדדה אחריו. למטה אני מצביעה לכיוון פח הזבל. הוא מניף את השקית פנימה. תעלה לקפה. עכשיו הוא מדדה אחריי. לונג טיים. הוא מתיישב ליד השולחן. אני עושה קפה. הידיים שלי קצת רועדות. החברה שלי זרקה אותי. אני מסתובבת אליו. אני מצטערת. לא נורא. בגללי. בגללי. אני ממש מצטערת. הידיים שלי קצת רועדות. היא ראתה את הסימנים ונבהלה. אתה גם נבהלת, אני מחייכת. מנסה לחייך. כן. היה לך רע. לא היה לי בדיוק רע. זאת אומרת היה מאוד רע. לא ידעתי שאפשר להפסיק אותך. לא רציתי להפסיק אותך. רציתי שיהיה לי רע. אבל כשליטפת אותי, והעור שלי בער, הבנתי. הבנתי ששתיים בלילה, והיא לא יודעת איפה אני, ואם אני חוזר עכשיו הביתה היא תבחין. אז חזרתי הביתה, והיא הבחינה. היתה קצת סצנה, והיא הלכה לגור עם אחותה. למה באת לספר לי את זה. לא יודע. אני לא יכול לספר לאף אחד אחר. אני לוקחת שתי כוסות קפה והולכת לסלון. הוא אחריי.
אנחנו יושבים על הספה ומקשיבים למוזיקה. הקפה מזמן נגמר. אני מקדישה לו ויסקי איכותי.
luli puna. cat power. nina nastasia. pixies. stooges. gore gore girls. nirvana.
אחר מתחיל תור האלבומים ההזויים. אנחנו מתפקעים מצחוק לצלילי peter hammill, ורוקדים טכנו לצלילי carmina burana. בסוף הוא הולך, לא לפני שהוא מנסה להיזכר בשבילי בשמות של כל האנשים שהיו איתו בכיתה ביסודי, ומתאר לי מה הם בטח עושים היום. אני מתגלגלת מצחוק על השטיח. למה לי אין אח קטן.
למה לי אין אח קטן.

לפני 16 שנים. 12 בפברואר 2008 בשעה 18:01

אני מתעוררת בבוקר מוקדם. מלטפת לה את היד בין הבלגן של השמיכות. אני קמה לעשות קפה. הרעש של המטחנה מבהיל את שוקה. אנחנו יושבות ליד שולחן המטבח ושותות קפה בלי חלב. שכחת לקנות חלב. אני ארד להביא. שלג, שכחת. שלג. לא טעים בלי חלב. סליחה. סליחה לא מספיק. אני שולחת יד. משיכת שיער. עכשיו היא על הריצפה. אני מגישה לה את כוס הקפה שלה. תשתי. היא שותה. אני קמה לעשות עוד קפה. היא יודעת שאם היא הגיעה לריצפה במשיכת שיער, רק משיכת שיער תרים אותה משם. אז אני הולכת להתקלח. כשאני חוזרת אני מגישה לה עוד כוס קפה חם. תשתי. היא שותה. אני מלטפת לה את הלחי ודוחפת אגודל לפה החם שלה. מתירה את החלוק, ומושכת אותה אליי. אחרי שאני גומרת אנחנו מתחרעות על עוד עשרה פרקים של חוק וסדר. היום הלזניה כבר ממש מגעילה, אבל הכל יותר רגוע. השלג מפשיר. מחר סלט. או ארוחת בוקר בארבע אחר הצהריים.