עין בוחנת

אחרי הפרק העשירי של חוק וסדר, כך וכך בקבוקי יין, יותר מדי סיגריות, ושאריות לזניה מאתמול, היא מכבה את הטלוויזיה. מקור האור היחידי הוא תנור הספירלה. שוקה עדיין ישנה. אני מלטפת לה את השדיים. נעים להתחבא איתה. שלג אנחנו קוראות לזה. בוא נעמיד פנים שיש סופת שלג נוראית. שלושה ימים. קווי הטלפון מנותקים. אנחנו מחליפות מבטים בסופר, ומעמיסות יין, רסק עגבניות, בשר טחון, סיגריות. היא כבר היתה באוזן בבוקר, אחרי שיעור יוגה. אני שונאת שהיא עושה יוגה. אני שונאת את העובדה שהיא עושה יוגה. ואז נעילת הדלת. הניתוק הטקסי של הטלפונים. סופת השלג מתחילה. התחזית לא נראית טוב. שלב ראשון, מגש לזניה גדול במיוחד. אחרי שלושה ימים זה ממש נמאס. ואז אנחנו יוצאות מהתיבה והולכות לאכול סלט, או ארוחת בוקר ישראלית בארבע אחר הצהריים. אבל זה רק היום השני, והלזניה עדיין סבירה. חושך. הידיים שלי על השדיים שלה. היא מורידה לי את הטרנינג ויורדת לי. היא שונאת לרדת לי. נעים לי. אבל עדיין כלום. אני מלטפת לה את הראש, מושכת לה את השיער כדי לבדוק איך זה ירגיש. כלום. היא מסיימת אותי עם האצבעות, כמו שלימדתי אותה. כלום. אני חושבת עליו. ולא מעיזה לספר לה. האשמה משתלטת עליי. פעם אחת בגללו ופעם אחת בגללה. מחשבה מצחיקה עוברת לי בראש, שתשסן את עצמה. אני אתבונן.

תני לי סטירה, היא מתחנחנת. ואני ממשיכה ללטף לה את הלחי ולחייך. חיוך מר. תגלגלי לנו ג'וינט, אני מתחנחנת. היא קמה מהספה ומנערת אותי מעליה כאילו הייתי חתול טורדני. אני מרוחה על הספה והיא מתעסקת עם משהו על שולחן הקפה. שוקה ליד התנור. תמיד הערצתי נשים שיודעות לגלגל ג'וינטים. זה טיפשי, אני יודעת. יש סיבות יותר טובות להעריץ. כשהיא חוזרת, היא דוחפת אותי קצת עם רגל יחפה וקרה. אני מחליקה לצד הימני של הספה ומפנה לה מקום. שניה לפני שהיא מציתה, היא תוקעת בי מבט ושואלת מה יש לי. אשמת שולטות. אשמת שולטות, שוב התחלת. אני קמה והולכת להשתין. זה פשוט עזב אותי, אני חושבת. נגמלתי. אני לא יכולה יותר. אני אפילו מתביישת לספר לה. האח הצעיר של החברה הכי טובה שלי. מה עלה בדעתי. נתקלתי בו באיזה ארוע קווירי. הלכנו אליי. הוא רוצה, כן. הוא רוצה איתי. הוא יודע. הוא קרא. ואני התפתיתי. המבט הזה כשאני מורידה את החגורה והם מבינים שזה לא בצחוק מרטיב אותי כל פעם מחדש. והפעם זה היה ממיס. הוא באמת היה מבוהל. לא קלטתי עד כמה הוא היה מבוהל. שעתיים הוא היה מכורבל לי על המיטה תוקע בי מבטים כועסים ונעלבים, ואני ליטפתי. וזה לא עזר. לא קלטתי עד כמה הוא היה מבוהל. אני מורידה את המים וחוזרת לסלון. הזונה כבר חיסלה חצי ג'וינט. היא מעבירה לי אותו במבט מתגרה. לא עוזר כלום. לא בא לי לתת לך סטירה.

שוקה שוב העירה אותי בחמש בבוקר. עם הקול המתוק שלה. היא רעבה, אני יודעת. אבל אין לי לב לתת לה את האוכל שעושה לה רע. בצהריים אני אלך לפלורנטין לסחוב שקית של עשרה קילו אוכל לחתולים עם בעיות בכליות. כל בוקר אני הופכת בשאלה איך קוברים חתול. הוטרינר שלנו טוען שהיא נס רפואי. הנס הרפואי שלי מעיר אותי בחמש בבוקר, מזכיר לי ללכת לקנות לו אוכל. נס רפואי בתחת שלי. פשוט חתולה שרוצה לחיות. אני נדהמת מיצר החיים שלה. לפעמים כשכואב לה, אני חושבת שכואב לה, היא מתפתלת על השטיח במין תנועות מעגליות. נס רפואי שלי. אני לא צריכה יצר חיים, אני יש לי את שוקה. כל עוד שוקה כאן, אני אלך לפלורנטין ואסחוב שקיות של אוכל. בתשע התקשרו מהגלריה. הכלב של האח של החבר של בעל הגלריה אכל לך חלק מהפסל. אני אבוא לתקן. ידעתי שזו היתה טעות להשתמש בסוכר. ממתי כלבים אוהבים מתוק. כלבים לא אוהבים מתוק. הכל נשמע לי מצוץ מהאצבע. תירוץ אידיוטי בשביל לראות אותי. ותכננתי היום לשכפל דיוידי. ותכננתי לבייל מעטפות. ותכננתי לסדר את שולחן העבודה. עוד טלפון. כבר אחת עשרה. כן, אני באה. אני לא באה. כבר כמה שבועות שאני פשוט אדישה. מנומנמת. תרדמת חורף זוטא. אם יהיה לך פרופיל תוכלי להיות אקספרסיבית. ואם יהיה לי בלוג, אני אוכל להיות שוב סאדיסטית?