עין בוחנת

אחרי הפרק העשירי של חוק וסדר, כך וכך בקבוקי יין, יותר מדי סיגריות, ושאריות לזניה מאתמול, היא מכבה את הטלוויזיה. מקור האור היחידי הוא תנור הספירלה. שוקה עדיין ישנה. אני מלטפת לה את השדיים. נעים להתחבא איתה. שלג אנחנו קוראות לזה. בוא נעמיד פנים שיש סופת שלג נוראית. שלושה ימים. קווי הטלפון מנותקים. אנחנו מחליפות מבטים בסופר, ומעמיסות יין, רסק עגבניות, בשר טחון, סיגריות. היא כבר היתה באוזן בבוקר, אחרי שיעור יוגה. אני שונאת שהיא עושה יוגה. אני שונאת את העובדה שהיא עושה יוגה. ואז נעילת הדלת. הניתוק הטקסי של הטלפונים. סופת השלג מתחילה. התחזית לא נראית טוב. שלב ראשון, מגש לזניה גדול במיוחד. אחרי שלושה ימים זה ממש נמאס. ואז אנחנו יוצאות מהתיבה והולכות לאכול סלט, או ארוחת בוקר ישראלית בארבע אחר הצהריים. אבל זה רק היום השני, והלזניה עדיין סבירה. חושך. הידיים שלי על השדיים שלה. היא מורידה לי את הטרנינג ויורדת לי. היא שונאת לרדת לי. נעים לי. אבל עדיין כלום. אני מלטפת לה את הראש, מושכת לה את השיער כדי לבדוק איך זה ירגיש. כלום. היא מסיימת אותי עם האצבעות, כמו שלימדתי אותה. כלום. אני חושבת עליו. ולא מעיזה לספר לה. האשמה משתלטת עליי. פעם אחת בגללו ופעם אחת בגללה. מחשבה מצחיקה עוברת לי בראש, שתשסן את עצמה. אני אתבונן.