תמיד רציתי אח קטן. ארבע שנים צעיר ממני. חמוד וחכם רצח. גורר את ישבנו העליז מהפגנה להפגנה. מסתובב עם תיק גב מלא בפליירים וספרי פילוסופיה. משוטט מסביב לסינמטק עם ווקמן. תמיד מוקף ידידות. תמיד עם דעה. תמיד עם חיוך. מלהג עם אבא. מקניט את אמא. מתעלם ממני. עד שהוא לומד להעריך אותי. ואז הוא בא לדירה שלי וחופר בספריית הדיסקים. הוא החכם, ואני זאת שמבינה במוזיקה. ככה זה אצלנו. דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי. אני גוררת את עצמי מהמיטה. אבא שלי בדלת. אמא מחכה באוטו. אני חוזרת אל מתחת לשמיכה. אני לא באה. אבא שלי מתיישב על המיטה. בואי, אמא מחכה. אני לא באה. הוא מביט בי, אני יודעת, אני לא מסתכלת, במבט של אסי דיין. אני מסריחה ולא התקלחתי ואני לא מתכוונת להתקלח. לאח שלך לא אכפת איך את מריחה. אל תדבר עליו ככה, אני צורחת. עוד מבט של אסי דיין. הוא הולך למטבח לעשן. לכל אחד מאיתנו טקס קטן. אבא שלי מעשן, כדי שהסרטן כבר יבוא וייקח אותו. אמא שלי נמנעת מכל הנאה אפשרית, אשמת שורדים אולי. ואני מסרבת להתבגר, ככה אני עדיין בת 29. והוא עדיין בן 25. חופר בערימות הדיסקים שלי ומכין אוספים לחברה שלו. בבית הקברות אנחנו פוגשים אותה, עם יותם על הידיים. חמש שנים, היא באה כל שנה. בהתחלה לבד, ואז עם בן זוג, רק פעם אחת. שנתיים אחרי זה בהריון, והשנה עם יותם. אנחנו עומדים ושותקים.
אבל אין לי אח. יש לי אחות. היא גדולה ממני בשלוש שנים. נשואה לעורך דין ויש לה שני ילדים. וכן, לגדול קוראים יותם. אבל הוא הולך לחוג יוגה לילדים. אני שונאת את העובדה שהוא עושה יוגה לילדים. ולי, בתוך כל הנורמאליות הזאת, אין מקום לשים את היגון שלי.
לפני 16 שנים. 14 בפברואר 2008 בשעה 20:44
