עין בוחנת

לפני כעשרה ימים סיימתי פרויקט. חשבון הבנק שמח, ואני מותשת. אני ישנה רוב שעות היום. שוב אין לי עוגן. החלומות שלי נהיים ארוכים. מורכבים. הזויים. אני מותקפת על ידי אנשים עליונים. אומניפוטנטיים. הם יכולים לאלץ כל בן אנוש לעשות כל דבר. הם רוצים ממני משהו. אני לא יודעת מה. איש אחד, שלא שיתף פעולה, מוצא עצמו עם גביש זכוכית בפיו, קודח בגרונו. אני נכנעת, משתפת פעולה. פחות מתוך פחד, ויותר מתוך הכרה בחוסר ברירה. הם יכולים למחות אותי בהינף מחשבה. אחת מהם יושבת לידי, ומארגנת את צורת הישיבה שלי כך שרגליי נוגעות ברצפה באופן אנכי ומושלם. זה לא נוח. זה כואב. אני משתפת פעולה. את מרגישה, היא שואלת. ברגע מסוים, כששתי הרגליים במקום הנכון, זרמים עמוקים עוברים דרכי אל בטן האדמה. אני מרגישה. אני לא מבינה מה המשמעות של מה שאני מרגישה, אבל אני מרגישה.