עין בוחנת

החלומות המטרידים לא עוזבים אותי. בחלום אני גם דמות, וגם צופה. אני צופה בעצמי. אני יודעת יותר ממה שאני יודעת. אני מעירה לעצמי על מידת ההיגיון שבחלום.
בסצנה הראשונה עמדתי במשרד אפל בקומה גבוהה של בניין בית חולים גדול. אני מדברת בטלפון, ומוודאת את ביטחונם של שני חולים מאושפזים. תפקידי להגן עליהם. אני מביטה בעצמי מבצעת את תפקידי. אני-המביטה מבחינה בדמות בפאתי החדר. אני רוצה שאני-המבצעת תסתובב ותראה את הדמות. אני-המביטה לא יכולה לדבר עם אני-המבצעת. בסופו של דבר אני-המבצעת מסתובבת ומבחינה בדמות. אני רצה מהחדר מהר, אל חדרם של שני האנשים עליהם אני מגינה. אני מגלגלת אותם על מיטותיהם אל המסדרון, מחפשת להם מחבוא. אני מבחינה בשירותי נכים, ומגלגלת את המיטות אל תוך החדר, וסוגרת את הדלת. אני-המביטה יודעת שאין שם מספיק מקום לשתי מיטות ושני אנשים. אני-המבצעת סוגרת את הדלת. הדמות המאיימת מגלה שאנחנו שם, ומתחילה להרעיד את הקיר מבחוץ. הקיר מתנפח, ומתנפח. הקיר הופך לבלון ענקי אשר ממלא את החדר. אני מצטנפת בפינה והבלון מועך אותי. אני מתרכזת בלנשום. אני לא יכולה לנשום.
תפרשי לי, אני אומרת לה. את יודעת לבד. איך את יודעת שאני יודעת. בחלום, את יודעת הכול. את פשוט לא מסוגלת להביע את עצמך. אולי תתחילי לדבר. אני חושבת על הערפל הצמיגי שאופף אותי בשבועות האחרונים. תווי הפנים שלה נראים רכים מבעד לערפל. כל השאר נראה אפור וחסר תועלת.
אני לא יודעת איך להגיע לעצמי.