אחרי שהיא סיימה את הקפה היא הלכה. אני חזרתי למיטה. התפחתי את הפוך. הפעלתי את התנור. החלפתי חזרה לבגדי שינה. הסטתי וילונות. ניתקתי את הטלפון. הלכתי לישון. ההקלה הזמנית הכרוכה בשתיית קפה בצוותא נעלמה לה כאילו לא הייתה.
לפני שנרדמתי הזיתי. הזיתי עליה. היא מגיעה לאוניברסיטה בדיוק בזמן. ואז, היא מחליטה להבריז משלושה שיעורים. היא לוקחת אוטובוס לשוק. היא מתגנבת אליי הביתה. היא יודעת שחזרתי לישון. בהזיות שלי היא תמיד יודעת מה קורה איתי. אני לא צריכה לדבר. אני אילמת. מובנת. שקופה. קריאה. לעצמי ולה. בזמן שאני ישנה היא מנקה את המטבח. בהזיות שלי זה לא גורם לי חוסר מנוחה. היא מסדרת את הסלון. היא מבשלת. אני קמה בחמש. אני מאוד רעבה. הבית נקי. יש ריח של אוכל. היא ממתינה לי כנועה. היא לא צריכה להיות על ארבע כדי להביע כניעות. אני יודעת מה מצבה הנפשי, והיא יודעת מה שלי. אני מתעוררת מיואשת, אבודה, מוטרדת, בודדה. אני יודעת שהיא כאן בשבילי. בשביל לקבל עליה את התהומות שלי. בהזיות שלי, היא יכולה. ואז אני נהיית כוחנית, ורעה. משפיטה ומתעללת. והיא מקבלת אותי. כמו שאני. ואני מקבלת אותה, כמו שהיא. ואז אנחנו אוכלות, והולכות למיטה. שקופות, אנחנו מביטות אחת בשנייה ללא שיפוט.
חמש אחר הצהריים, שוב קמתי לבית ריק.
לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 8:06
