עין בוחנת

בשעה היעודה בא שליח ולקח את המעטפה. נכנסתי למיטה מרוקנת ומותשת. חלמתי שאיבדתי את הפוך שלי. פתאום הוא הופיע מתגלגל על מדרכה ברחוב המסתעף מדרך ראשית. אני עולה על מונית, ומבקשת לסוע אל אותו רחוב. אני מדמיינת זר עובר ברחוב ואסף אליו את הפוך שלי. אני נלחצת. אני חייבת להגיע אל הפוך. אין פניה שמאלה. אנחנו ממשיכים לצומת הבא לעשות פניית פרסה. אני מתחילה לבכות. אני מתחילה לצעוק. אני נשמעת כמו חיה פצועה. נהג המונית כבד הגוף מביט עליי בשעשוע. אני בהיסטריה. כשאנו מגיעים לרחוב הנתון יש שער. הוא מוריד אותי. אני עוברת את השער ונכנסת למחסן של סופרמרקט. דגים קפואים בגודל לא אנושי מסביב. אני מחפשת את הדרך אל הרחוב. עובדי הסופר צועקים אליי. ואני מחפשת דרכים, דרך חצרות שירות, גדרות ורחובות אחוריים. דרכים להגיע אל הפוך שלי. מתחיל לרדת גשם. דרך חצרות אני רואה אנשים מזיזים מזרון זוגי. הפוך שלי. נרטב. מופקר. אני לא מוצאת אליו את הדרך.
אני מתעוררת. מזיעה מתחת לפוך. אין לי מושג אם מצאתי אותו. כשאני מספרת לעצמי את החלום, אני נזכרת שקראתי על אישה שרצתה למסור את התינוקת שלה למנזר בזמן השואה. כדי שהמנזר יקבל אותה היא היתה צריכה להיות עזובה. בתיאום עם מכר היא השאירה את הילדה ברחוב. המכר עבר לאחר כמה דקות, מצא את הילדה, ומסר אותה כיתומה למנזר. אלו היו הדקות הארוכות ביותר בחייה, היא סיפרה. כשהיא עמדה שם, והביטה בביתה העזובה, מפחדת שמישהו אחר, ולא המכר, יאסוף אותה. והיא תאבד אותה לנצח.
מלכת דרמה מזויינת, אני מסננת לעצמי. תחושת ההיסטריה עדיין איתי. אני כלואה במונית. פקק תנועה. אני צורחת וצועקת. אין אני יודעת מה יש מתחת לפוך. הפוך עוטף אותו בחום ובאטימות. הפוך עוטף אותי בחום ואטימות. חום. אטימות.