עין בוחנת

אני הרבה חושבת על העתיד. חושבת זו מילה מטעה. אין שום שיקול דעת או כוונה במחשבות שלי. המחשבות שלי נודדות חמש שנים קדימה. עשר שנים. חודשיים. עשרים. תמונות קמות לחיים. אין דבר יותר זמני מהיחסים ביננו. אין דבר יותר רעוע, מט ליפול, על סף שבירה. ואין פנטזיה אחת עתידית שהיא לא מככבת בה. בהווה אני סיוט מהלך. אל תבואי. כן תבואי. חודשיים של דיכאון. שבוע של מצב רוח טוב. גברים אחרים. מעט מדי פרגון. מעט מדי תקשורת. בעתיד אנחנו שוקעות לתוך חברות אמיצה בת עשרות שנים. קשר עמוק. בית גדול. פרויקטים משותפים. מגורים בחו"ל. בהווה אני טריטוריאלית, אוטונומית, קשה ועקרונית. בעתיד אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה. כל בוקר יש שמש במטבח. החלב לעולם לא מחמיץ. בהווה אני שופכת את הקפה עם גושי החלב המקולקל לכיור וחוזרת לישון לבד. ושני העולמות האלו, לעולם לא מתחברים.