|
|
|
כמה אירוני זה שאני, שמטיפה נגד עישון לאמא שלי מאז למדתי לדבר בערך, מעשנת בעצמי (אמנם דברים אחרים) מזה 17 שנים?
כמה אירוני זה שאני ממשיכה לעשות את זה למרות קוצר נשימה ומיחושי חזה שונים בחודשים האחרונים?
כמה אירוני זה יהי אם אני, שבאמת ובתמים חוששת מארמגדון כזה או אחר שיומט עלינו אי שם בעתיד, נגיד 21/12/12, אהיה זו שבעצם תסיים אז בעצמה?!
הבת שלי, הילדונת הקטנטונת שלי, מתבגרת. ממש מול העיניים שלי היא פתאום הופכת לנערה, וזה לא קל לי.
בנים, שעד לא מזמן היו מוקצים מחמת מיאוס טוטאלי (כי בנים זה איווו!), הם לא כאלה מגעילים, ופתאום זה בסדר (אם כי בסודיות מוחלטת) להיות רחמנא ליצלן מאוהבת באחד כזה. ואם עד לאחרונה הייתי אני בוחרת לה בגדים לכל דבר בערך, כי זה פשוט לא היה מעניין, היום זה כבר סאגה שלמה של התייפיפות (רבאק, השיער לא יהיה יותר חלק מזה אם תסרקי אותו. אין יותר חלק מזה!) ועמידה מול המראה שלא תבייש דוגמנית מסלול. ופתאום הדיבור הפך לדיבור צפוני מזעזע, וההתנהגות מקבלת סממנים של גיל ההתבגרות ומרד נעורים וכל זה... והיא בכלל עוד לא בגיל שאפשר לקרוא לו גיל ההתבגרות. אלא אם כן ההורמונים במזון הקדימו אותו לעשור הראשון לחיים. אלהים, מה יצפה לי כאמא בעשור השני לחייה?
ברור לי שמה שאני עומדת לכתוב עכשיו לא ייפול בהגדרות ה-PC המקובלות לנשים נשואות. בטח ובטח לא לאלה של נשים נשואות באושר. מה זה נשואות באושר? שאלה טובה. בספר שלי, נשואה באושר היא נשואה שמתעוררת בבוקר לצד בנזוגה, ומחייכת כשניבטים אליה פניו. נשואה באושר היא נשואה שרוצה גם מחר להתעורר לצד אותו גבר. ההגדרות שלי שואבות מן הסתם מהמציאות שלי, ובמציאות זו, האושר הזוגי לא בהכרח הולך יד ביד עם נאמנות גופנית.
במתח העדין הזה שמתקיים בין המינים יש משהו שמעורר אותי, שמחייה אותי. עקב היכרות מרובת שנים, ביני ובין נ' מתח שכזה לא מתקיים בשוטף. הוא לפעמים מתעורר כשאנחנו לבד. הוא נמצא שם במלוא העוצמה כשאנחנו מזדיינים לבד (לא שאנחנו סווינגרים מטורפים... ב'לבד' הכוונה לסיטואציות נטולות ילדים ברקע...). אבל את מלוא הפוטנציאל שלו הוא לא יכול לממש, כי אין פה אלמנט של אסור. ואסור - עבורי לפחות - זאת מילה כלכך מחרמנת.
לאחרונה התחלתי לעבוד אחרי תקופה ארוכה של חופש. הספקתי בזמן הזה לשכוח כמה מתח מיני במשרד זה דבר סקסי. במיוחד במקום העבודה המאוד-מאוד-מאוד (!!!) הזוי החדש שלי. לא שאני פרגית מהוללת, אבל בנוף המשרדי פה אני מהווה אובייקט ריור כמעט יחיד עבור גברברי החברה. רצה הגורל ושותפי לחדר הוא כמעט היחיד בן גילי פחות או יותר (קצת פחות 😉 וכמעט היחיד שאפשר לדבר איתו. עוד רצה הגורל שהוא ייראה לא רע בכלל, יכיל כמה גרמים שכל בגולגולת ויהיה פלרטטן לפחות כמו הגברת המכובדת שכותבת פוסט זה. להלן, "האובייקט".
מאז שהתחלתי בעבודה הזו נוצר בין האובייקט וביני סוג של פינג-פונג יומיומי של מסרים מרומזים ועקיצות מלטפות. הוא לא מנסה אפילו להסתיר את המשיכה שלו. אני, לעומת זאת, נהנית לחשוב שהאובייקט כבר מזמן היה לוקח את זה קדימה, בעוד אני משדרת קוּליות טפלונית. אבל האמת היא שגם לי בא לזיין לו ת'צורה. ברור, זה אחד הדברים הכי אידיוטים שאני יכולה לעשות, הן מטעמי בית והן מטעמי עבודה. זה פשוט אסור. אבל אסור זה כלכך מחרמן קיבינימט.
מה יהיה עם הוירוס הזה בקיבה שלא מפסיק להתרוצץ פה באזורנו???
כלכך הרבה רעש בראש שרק קצת אביתר בנאי מצליח להשקיט.
״נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת
כלכך הרבה זמן בחושך
הייאוש, הבשר, הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את בשמש
בצחוק ובכי ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא״...
פעם, מזמן, הייתי טיפוס מרצה. פעם, כשהייתי ילדה. כשציון 99 היה רע כמעט כמו להיכשל. כשאי אפשר היה לבחור לבוש שיהיה הולם מספיק. כשההתעסקות היתה תמיד בטפל ולעולם לא ברומם של דברים. כשהטעם היה מזעזע והבחירות היו לא ראויות. עד שהבנתי שזה לא שלי. שזה בכלל לא תלוי-מאמץ או השתדלות, זה ללא תוחלת. ושם הפסקתי לרצות.
לאורך זמן לא מבוטל, כזה שנמדד בשנים, הרגשתי רווחה. בחרתי לי דרך והלכתי בה, הפסקתי לחשוש מהפידבק, גם כשהוא בא בעצמות שליליות מאוד, והמשכתי לצעוד. בדיעבד הסתבר לי שעל מנת להצליח, התנתקתי מנטלית ואמוציונלית, הפכתי קהה. לא יודעת, כנראה, איך לעשות את זה אחרת.
האמת, זה מעולם לא הרגיש לי מחיר כבד מדי. נורא בעיניי מה שכתבתי עכשיו, אבל נכון. אני מנסה לדמיין איך היו נראים חיי אם הייתי ממשיכה במסלול הריצוי ומתחלחלת. זה היה צעד הכרחי להתבגרות האישית שלי, וצעדים מסוג זה נוטים להיות כרוכים במחיר.
עכשיו התקליט מתחיל להתהפך. התפקידים משתנים, וכעת אני במקום התומך. אני מוצאת שהמקום הזה דורש ממני להתקלף, להשיל שכבות של ניתוק, ולחשוף רגשות שקברתי עמוק בפנים, וזה לא פשוט לי. אני מוצאת את עצמי יוצאת מעורי כדי לעזור (וזה מפתיע אותי באותה מידה בה זה מרגיש לי טבעי ונכון) ונתקלת שוב בחוסר שביעות רצון. שוב, זה בכלל לא תלוי-מאמץ או השתדלות; שוב, זה ללא תוחלת. העימות שזה מייצר אצלי בפנים עם השדים הישנים הללו הביא אותי בימים האחרונים למצב - שלמעט בימי PMS קיצוניים במיוחד - לא זכור לי. עצבים חשופים ואינפלציה רגשית.
ואני, אני בנאדם יציב. בסקאלה 1-10 של ג׳ננה, הייתי ממקמת את עצמי באופן שוטף על 6 או 7 (בכל זאת ג׳ינג׳ית), אבל יציב. אני לא נוטה לסערות רגשיות; אולי אפילו נמנעת מהן. זה לא בשבילי. ועכשיו זה שם, במלוא העוצמה, כאילו מישהו חיבר לי אמפליפייר לחושים.
אביתר, כמה טוב שאתה פה. וגם אריק סיני.
התחלתי לעבוד.
לא פשוט להתחיל לעבוד אחרי חופשה כלכך ארוכה.
התרגלתי (בקלות סבירה) לנהל זמן של עקרת בית, שכולל הרבה מאוד - כך אני נזכרת בכאב - זמן.
הלך לי הזמן לאיבוד שוב.
שבת ראשונה כאישה (שוב) עובדת.
חופש עם המשפחה, ונעים לי.
קצת פינוקים אינטימיים, ימתיכון של סופשבוע והרמוניה בין השלישייה הפרטית,
ונעים לי, מאוד.
אושרי כהן. המממ...
המממ....
Yesterday night - a night to remember.
10 זה מספר עגול להפליא.
ובנושא אחר, 5 זה מספר ממש קטן.
