Realitivity

אופס השעון, אפשר להתחיל לספור לאחור.

אני אוהבת להריח את התחתונים שלי (אחרי לבישה, כמובן). הניחוח שעולה מהם ממש מחרמן אותי.

 לקום ב9 כי נ' נתן לי בוקר פנוי
 קפה רנדומלי עם פרטנרית רנדומלית בשעה רנדומלית
 להכין צהריים בצהריים
 להיות שוטרת
 לראות את הסדרות המוקלטות שלי , אלה שנ' לא סובל (ע"ע האנטומיה, מרפאה פרטית, האישה הטובה, עב"נ, ואהובתי הריאליטי-טראש), בשעות הבוקר
 ג'וינט של בוקר
 להמציא פרויקטים בבית
 לממש המצאות של פרויקטים בבית בשעות הבוקר, בעצמי
 לשוטט באתרי חיפוש עבודה כאילו אני באמת עושה שם משהו פרודוקטיבי
 תחושת אין-לחץ קיומית
 לאונן עם הפוקט-רוקט באמצע הסלון תוך צפיה בפורנו נמוך במסך רחב
 שתים עשרה וחצי כשעה מכריעה (בוטן מסיים גן)
 כביסה של בוקר
 כלים של בוקר
 מניקור של בוקר
 באופן כללי, להתנהג כמו desperate housewife, למעט ה-scones
 לוודא ביצוע שיעורי בית בזמן אמת
 להרגיש שאני צריכה חופש מהילדים
 להרגיש שהמוח שלי נרקב לאיטו

על אף שכבר התחלתי להתרגל לזה, כשאני חושבת על זה זה מכה בי כל פעם מחדש.

לא יודעת מה הלך הרוח שהוביל אותי לנקודה בה אני נמצאת היום, אבל העובדה היא שהכנסתי שולט חדש לחיי.
ובשולט, הכוונה היא לזה שקובע עבורי מתי אני קמה בבוקר, מתי אני הולכת לישון בלילה, לפעמים הוא מחליט עבורי מה אני לובשת, הוא מכתיב מתי אני יוצאת מהבית, ומתי אני חוזרת, מה אכין לארוחת הצהריים ומתי היא תוגש, האם לאפשר לילדים לארח חברים או לא... הוא דורש שירות טוטאלי למדי, ואני, שתודעת השירות שלי אינה מהגבוהות, מוצאת את עצמי נעתרת ומתיישרת לפי הסרגל שלו. הוא אפילו קובע כשבא לו מתי ואם אזדיין עם בעלי.

יש לו איזה מין עונג שלא אבין לעולם, מלראות אותי מתמודדת עם חוסר שינה. אלה המקומות בהם אני יוצאת מהכלים בשניות, מעניין מה כלכך מושך בזה.

והוא יפה. כבר אמרתי שהוא הורסססס??? מאלה שכל ראש מסתובב אחריהם ברחוב. ומה שמקסים בו זה שלא ניכר עליו שהוא ניזון מזה. הוא מקבל את זה בשיוויון נפש.



פעמיים בעבר ייצרתי כזה סוג של מערכת יחסים. בשתיהן היה זה מפגש עם המדהים והסוחף והקשה והמתגמל. אחרי השני הייתי צריכה מנוחה, ואפילו חשבתי שכבר אין בי את זה יותר, ולא אעשה את זה שוב. וכמו תמיד, כשמדובר בעניינים של הלב, זה לא שגרמתי לזה לקרות במודע. זה פשוט קרה. נכנסתי להריון.

בהמשך לדיון מתמשך שניהלתי עם מישו פה פעם -

אילו רק היתה דרך לייצר אצלינו תודעה קולקטיבית.

ברמה התיאורטית, זו הדרך האולטימטיבית להישרדות. כשהאינסטינקטים האישיים נובעים ומוזנים מטובת הכלל, אזי בהכרח בסופו של דבר, פעולותיו של היחיד הרמוניות עם הסובב אותו, והמין (species) עליו הוא נמנה שורד ביתר קלות, תוך הפריה של סביבתו.

בסרט אווטאר הצליחו להמחיש את הרעיון הכללי. היזון הדדי בין היחיד והכלל, היחיד והעולם הסובב אותו. מעניין שהרעיון יושם שם על מין אחר. לא על בני אדם.

אצלינו, פה, בינינו האנשים, הבעיה היא לא בתיאוריה, אלא באופנים בהם ניסו ליישם אותה. טבע האדם, התודעה האישית, החתירה למיקסום רווחים אישיים (לאו דווקא כספיים) - כל אלה ימנעו יישום מוצלח ואפקטיבי של הרעיון. לדוגמא, קומוניזם. יש המון חן תיאורטי בקומוניזם. לדעתי. הוא כמובן לא ישים לאורך זמן מאותן סיבות שמניתי למעלה. יתרה מכך, אני, שבאמת מוצאת היגיון ואמת בהתנהלות כזו, מנהלת אורח חיים קפיטליסטי למדי. יש להניח שאורח חיים קומוניסטי היה צריך להיכפות עליי כדי להתקיים. גם אני, בסופו של דבר, רק בנאדם.

כך שבעצם המסקנה שנותרתי איתה מהגיגיי הפילוסופיים היא דטרמינסטית כהרגלי - אין לנו עתיד.

ואז נזכרתי בזה.*

אז אולי יש עתיד?


{לא קשור לנושא הפוסט, אבל סתם הרהור שעלה בי עכשיו - האם יש קשר בין אונה ימנית מפותחת ותודעת שירות מפותחת?. הגיגים בנושא, בהמשך.}

* קרדיט ללינק הקצר והאסתטי הזה למי(ש) שעזרה לי :)

אתמול היתה לנו תאונה אנאלית. לא זו מהסוג הצפוי - אם כי גם זה היה שם, אבל זה לא מספיק ביג דיל בשביל להתייחס לזה כאל תאונה - מה שהיה שם היה יותר גרוע. היינו חרמנים, שנינו. לשנינו בא קצת להשתולל, מה גם שהיינו נטולי ילדים לזמן קצוב, אז התבקש להתפרע קצת. הזדיינו. זה היה איטי וקצוב ופראי והכל היה שם כלכך רטוב ומוכן, ושנינו רצינו תחת. בגלל שהייתי כלכך רטובה, הנחתי שגם מאחורה רפוי מספיק, ובניגוד לבדרך כלל אמרתי לו שאפשר (בעצם, אמרתי שאני *רוצה*) מהר. אסור לי מהר. אנטומית זה לא מתלבש כמו שצריך. זה חייב להיות לאט באנאלי, כדי לתת לשרירים שם זמן להסתגל להרחבה. וגם ככה זה כואב. אבל אמרתי שיעשה, אז הוא עשה. ולא כאב לי כמו שחשבתי שיכאב. היה שם כאב מענג מהסוג שרק אנאלי יודע לתת. היה ארוך הפעם. באיזהשהו שלב באמצע, כבר התחלתי להרגיש לחץ שם למטה, אבל ייחסתי את זה בעיקר לאקט עצמו. כשהוא גמר ויצא, וגם הפטיר בקצת גועל שהיתה לנו תאונונת, גיחכתי לעצמי מבלי שזה יביך אותי, ורצתי לשירותים. ושם זה התחיל ל כ א ו ב. לא הצלחתי לייצר שם יציאה, וניגבתי מיץ מעיים מעורבב בדם. במשך תשע שעות אחרי האקט עדיין הסתובבתי כסהרורית בבית, מקופלת ודואבת, עם תחושה משולבת - מחד, כאילו נשאר תקוע בי צינור רחב שלא מאפשר לשרירים להיסגר, ומנגד, תחושת עצירות מטורפת. מעיים מתפוצצים וצורך בלתי מתפשר (שלא הלך, גם אחרי שעות!) להתרוקן, מבלי יכולת באמת להתרוקן. לא הצלחתי להוציא שם כלום. מתישהו, אחרי כמה שעות של סיוט, הבטתי ברקטום המסכן שלי במראה, וראיתי שם נפיחות אדומה. טחורים. או ככה לפחות נדמה לי. אז גם מרחנו לי ת'תחת בוזלין. היום בבוקר קמתי סופסוף נטולת כאבים. מבט במראה פסק גם שהנפיחות נעלמה, כך שסיכוי טוב שבעצם אין טחורים. נראה לי גם שאין אנאלי בזמן הקרוב.

דווקא המורה ללשון בכיתה י' זכור לי כ*ה*מורה שלי בבית הספר.
הוא עזר לי לגלות חדווה (די הזויה, יש לומר) בלשון העברית ובבלשנות.
לשון היה המקצוע האהוב עליי בכיתה י', ולא כי המורה עצמו - שהיה די גמלוני והצטייר קצת כאוהב גברים - עשה לי את זה אישית, הוא רק ידע להעביר את הידע והאהבה שלו לנושא בצורה הטובה ביותר. עבורי לפחות.

את מבחן המגן הוא ציין לי במאה עגול עוד בשולחן העבודה שלי.
כשקיבלתי מאה בבגרות הוא חגג כאילו היה זה ציון אישי שלו.
הלוואי שלילדים שלי יהיו כאלו דמויות להיבנות דרכן בבית הספר.

בכל מקרה, כשהגדולה שלי שאלה היום תוך הכנת שיעורי בית, אם "כש..." הוא תיאור סיבה, מקום או זמן, ואחיה הקטן (שבכיתה א') ענה לה בנונשלנט, "תיאור זמן, נו ברור!", ידעתי שאני מגדלת לי יורש :)

לשדים רדומים יש דרך מסתורית להתעורר מרבצם...

כמו פלאשים של כל החיים שלך, שחולפים בשברירי שניות ומסכמים עבורך, ברגעיך האחרונים, מה הספקת, מה עשית, מי אתה. זה מזקק את כל המהות שלך לתחושה אחת ברורה ועוטפת. זה מלווה אותך בכל רגע אפוף פראנויה

(והלא, בינינו, יש הרבה סיבות לפראנויה-
האביב הערבי, חיידקים מהונדסים גנטית, שנאת אחים, האביב הארקטי, התיישרות הכוכבים, התפוצצות האוכלוסין, מה שיקרה אחרי שהיקום יפסיק להתרחב, זיהום אוויר, המצב בכבישים, מזון עתיר הורמונים, שפעת עמידה לאנטיביוטיקה, הריסת היערות, התחממות גלובאלית, ציר הרשע, ______ [feel free to add]...).

החיים נמשכים, והתחושה, התחושה נשארת. כך שגם אם נגזר גורלך, הגיע יומך, משהו יתפוס אותך לפני שתספיק להתכונן, לפחות אתה שמח בחלקך.

‏"אמא, הרגאיי הזה זה מזרחית באנגלית".
א', 7.