Realitivity

לפני שעה קלה באו אל סיומם עשרת הימים הלחוצים והאינטנסיביים ביותר שחוויתי מזמן (ובהתחשב בעובדה שאני לא
עובדת בימים אלו, זו חתיכת משימה).

זה התחיל בשבוע שעבר, עם חגיגת יום הולדת של אמא, שכבר חודשים רבים אני עמלה על תכנונה עם שותפותיי.
הרעיון היה סופסוף לחגוג לה בהפתעה, ולכנס עבורה את אוהביה ומוקיריה, מה שלא קרה עד כה, וממש כבר היה
צריך. כל התכנונים והנסיעות והבירורים והתפירות הוכיחו את עצמם בגדול, והיה אירוע מרגש שעמד בציפיות, הפתיע
אותה בטירוף, ריגש אותה, ובקיצור, עשה את העבודה.

זה המשיך בחגיגות כפולות ומשולשות של ימי ההולדת של שני בניי המשגעים, כל אחד במסגרתו, ואז כמובן גם בביתנו
הקט לאירוע המשפחתי המתבקש. בין כל האירועי יום ההולדת יצא שאפיתי במהלך השבוע הזה 6 עוגות. 4 מהן היו
עוגת יומולדת קלאסית (הכי טעים!).

כמובן שכל אלה יצאו - כי ככה זה - במקביל לחופשת חנוכה, כך שכוווולם היו בבית יחד איתי, ושעות החופש הבודדות
שיש לי כל יום נעלמו להן לתוך המולת ילדים. היה כיף, האמת.

והיום, גולת הכותרת, הדובדבן, מבחני מיון לעבודה. סיוט שבסיוטים, שליווה אותי ימים ארוכים, ויצר תחושת חרדה
שהלכה והתחזקה ככל שמועד המבחנים התקרב. יום שלם של מבחנים פסיכוטכניים, מבחני שפה, שאלונים אישיים
ומבחני אישיות, ראיון אצל פסיכולוג, דינמיקה קבוצתית.... או במילים אחרות, גיהנום צרוף. והנה גם זה נגמר, ואפילו
אזהר ואציין שהיה טוב מהמצופה. עכשיו נרים ידינו אלעל ונתפלל לתוצאות קונקרטיות שיתאימו לתחושת הבטן, ויבוא
לציון גואל.

אה, ולכו לראות את "לילה בתל אביב" בצוותא. למרות הביקורות הדי לא מחמיאות, נהנינו לאללה. מצחיק, קליל, עם שחקנים שעושים יאמי לעיניים.

הפלא היפהפה שלנו, עוד לא בן שנה, וכבר רומנטיקן מושבע.
אתמול למד להפריח נשיקה באוויר... 😄 ומאז הוא לא מפסיק לשלוח אותן...

אני צריכה לזכור להתקשר היום לא', להזיז את הפגישה שלנו. בדיוק קיבלתי עדכון בסמס שיהיה כנס חשוב באותו יום. אתקשר בדרך לסופר פארם. מקווה שאספיק לקנות את כל מה שצריך. אוכל וחיתולים לבוטן, משחת שיניים, את החומר ההוא לרצפה שעושה ריח טוב (הפי!) ו... נו, עוד משהו. שכחתי. בטח אזכר כשאגיע. בערב יש אסיפת הורים, שלא אאחר. עוד יש לי לאסוף את האמצעי מחוג, מזל שהגדולה אצל החברה בקומה למעלה. אוי, אני רואה שהגננת פרסמה עוד כמה תמונות בפייסבוק. איזה פשוש. יו, שכחתי! אין בבית לחם. מה נאכל לארוחת ערב? חייבת לקפוץ רגע לסופר. אם כבר בסופר אז נקנה קמח תופח, לעוגה שאני חייבת להכין ליום ההולדת של מ' במשרד. בחיים אני לא מספיקה ככה לחוג. איזו אמא נמצאת שם? נתקשר אליה, שתקפיץ לי אותו. לא נעים לי, כמה נפלתי עליה לאחרונה, אבל אין ברירה. שילכו אליהם לכמה דקות ואני אגיע ישר אחרי הסופר. הלו. כן. (הבוס בטלפון, חייבת לענות). אל תדאג, הקובץ נשלח לפני שיצאתי. לא, ללא הנספחים. הם עדיין ברמת טיוטה. למחר? באמת? (עוד עבודה בלילה...). הגעתי לסופר פארם. יאללה מה צריך לבוטן? אוכל - הנה. חיתולים - הנה. יופי, זהו. יאללה, לקופה. חייבת לשים גז לכיוון הסופר, כבר רבע לחמש. בחמש הגן נסגר, פאק! אין זמן לסופר, עוד ארוחת שניצלוני מאמא עוף... אם נשארו. כואבת לי הבטן כבר מאלה. חמישה לחמש, מזל. הגעתי בזמן. בוא, בוטן. הולכים הביתה. שניה, רק נאסוף את האמצעי מהחבר. טלפון לאמא, שיחכה לי למטה. הוא לא רוצה, מבקש שאעלה. טוב, חונים, מנתקים מכסאות בטיחות, עולים. הצמד התחיל משחק ב-ווי ולא מעוניין להפסיק. בוטן פוער מבט על המסך ומתמגנט. עשרים דקות חולפות. הביתה. השכן הפטפן מנסה לגנוב שיחה אבל בדרך נס אני מצליחה להימלט. עולים לקומה +1 לאסוף את הגדולה ולי כואבת הבטן. מגיעים הביתה. ילדים נפרקים, לפטופ נפתח. כואבת לי הבטן.
פאק! שכחתי לקנות טמפונים.


סתם עוד יום רגיל של מה שהכרתי כלכך טוב כשיגרת יומיום, ומה שאני בימים אלו מנסה לעכל שתהפוך מחדש להיות השיגרה מופרעת הקשב שלי בעתיד הקרוב.

קצת עצוב לי להכיר בזה, ובכל זאת, יש לי מטען על הנשמה. כזה שבזמן האחרון הולך וגדל כל יום. קשה לי להפריד, בהיותי כלכך סובייקטיבית פה, אם מדובר בקשה אישי שלי (כי יש סיבות) שמשתלב בזה, או שמדובר רק בקשה משותף. בוטום ליין, קשה לי איתו. זה כבר תקופה לא קצרה שקשה לי איתו, ואני מרגישה שזה לא חודר. הוא הפך אבן כלפיי, גם אני כלפיו. הרצון והמוטיבציה לבוא לקראתו, אצלי לפחות, שואפים לאפס. אני רואה איך הוא לא סופר אותי, איך הפכתי עבורו לסטטיסטית בפאזל הזה של בית ומשפחה, וזה גורם לי לא לרצות להתאמץ.

אין לי ספק שברגע שאתחיל לעבוד זה ישתנה. מבחינתי האישית, כי אמצא מחדש את הפינה האישית שלי, ואתפנה מלהיות עקרת הבית המושלמת והאמא במשרה מלאה שאני לא. מבחינה הורית, כי (כמה עצוב) יחזור סוג של איזון ל(אין)זמינות ונצטרך למצוא שוב את שיווי המשקל - במקום שהמשקל כולו יפול על צד אחד בלבד. מבחינה כלכלית, כי השקט הגלום בתלוש משכורת קבוע וידוע מראש ישוב למקומותינו. מבחינה זוגית, אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. זה לא יבוא אוטומטית ונצטרך לעבוד קשה? זה יבוא מעצמו, כששאר הדברים יעמדו במקומם? אין לי תשובות. רק תהיות. וכעס. ועצב.

המתאם הגבוה הזה שנמצא שם בין לא להסתדר ובין חלק לא מבוטל מהזיונים היותר טובים שלנו כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. זה לא עקבי וזה נורא מתסכל. אין לי סבלנות או כוח לראות אותו, הדרך בה הוא מתנהג אליי לא ראויה ולא מכבדת אותי ואת המקום שאמור להיות לי אצלו, הוא לא קשוב ולא מנסה לצאת קצת מהקליפה שלו ולהתקרב אליי, ופשוט לא בא לי טוב. אבל מה לעשות שאנחנו חולקים את אותו יצוע בלילה, והביולוגיה המזוינת הזו יוצרת חיכוך פיזי היכן שקיים חיכוך מנטלי/אמוציונלי, ואז אנחנו פשוט מתפוצצים אחד על השני. וזה כלכך טוב שם ברגעים האלו, ולא כי הכל נשכח, להיפך. הכל מתרגם את עצמו לתוך סערת החושים, והכעס שלי מייצר לי תשוקה, אליו, אל מושא הכעס. ואני כועסת כלכך, כלכך, שבא לי להתפוצץ עליו. אז אני מתפוצצת. בו. והוא, דווקא שם, מוצא איתי את ההרמוניה האבודה. מזין אותי ומוזן ממני. יו, כמה שזה מרתיח אותי. רק לכתוב על זה מרתיח אותי.

אני לא בנאדם של בוקר. כלומר, זה לא שיש לי בעית התנהגות בבוקר. לא. אני דווקא מתעוררת עירנית להפליא, במיוחד
כשמדובר ביקיצת שעון ולא ביקיצה טבעית. רק שאני שונאת את זה, ממש. בנערות, הייתי מנצלת כל הזדמנות שרק היתה
לשינה עמוקה וטבעית ונעימה, שהיתה מסתיימת אחרי 12 בצהריים בשקט, אם היה ליל בילוי סוער לפני ואם לא. כיום,
לאחר אילוף מחדש נוקשה ועקשן מצד ילדיי שיחיו, נדדה לה שעת היקיצה הטבעית לאזור 9-10 בבוקר. אבל בינינו, מתי
זה קורה?

אתמול הזדמן לי לפגוש מקרוב את זמן פוסט-הזריחה, ממש כשהשמיים מתחילים להיצבע בגוונים ראשונים של בוקר,
ומלבד מספר מכוניות ממש בודדות בכביש הראשי, וצבר ציפורים שהחל את הבוקר, היתה דממה. הרחוב ריק, החנויות
במרכז המסחרי שמעבר לפינה סגורות, גן המשחקים שומם. רק אני ובוטן, מתחילים את היום ביחד. אני לא יודעת למה,
אבל זה עשה לי להרגיש חזקה. היתה שם הרבה עוצמה, בדקות האלו של תחילת היום.

זה לא יוצא הרבה מדי בזמן האחרון, אבל כשזה יוצא ויש לי על מה לכתוב, יוצא שאני מתיישבת מול המחשב ומתחילה 'לשפוך'. רק שאחרי משפט-שניים אני כבר מגיעה לרעיון המרכזי שלי, ובמשפט הרביעי, אם בכלל הגיע, אני כבר מסיימת את הפואנטה. ואז אני מסתכלת בפוסטים הסיפוריים של כמה פה, שיודעים לכתוב, ומתבאסת מעצמי, שלא הצלחתי לייצר סיפור מהפואנטה שלי. אם היה זה מישהו עם כישרון כתיבה הוא כבר היה יוצר סיפור זוכה פוליצר עם הפואנטות שלי. באמת. אבל לא. דינן של הפואנטות הקטנטנות שלי להינצר בתוך פוסטי פיסקה לנצח.

יש לי חבר, טיפוס חורפי. יוצא לי לפגוש בו פעמיים-שלוש כל חורף. לפעמים גם בסתיו. אתמול הוא בא לביקור והחליט להתנחל, כפי שיוצא לו לעשות בכל ביקור. מת על שקדים, החבר שלי. והוא יודע שיש לי שקדים עסיסיים בשבילו, אז בטח שהוא בא. גרגרן. אממה, הפעם התכוננתי לבואו מראש עם חבילת מוקסיפן והרבה מוטיבציה לself medication.
כוס אמ-אמכ, סטרפטוקוקוס.

מזג האוויר סגרירי.
מצב הרוח שלי נוטה להתכרבלות.
עליו נפל לפתע חשק לאגרסיביות.
הגוף שלי חדל להיות עצל ונמתח והתמצק לו לאחרונה.
קיבלנו באיחור מאוד לא הולם את חדרנו/מבצרנו בחזרה.
הבוטן מהפוסט הקודם העיר בי משהו.
...


מחפשת סיבות, אבל האמת היא שזה לא באמת משנה למה. כן משנה זה שהנה אני מוצאת את עצמי נוהמת לעוד.