Realitivity

קצת עצוב לי להכיר בזה, ובכל זאת, יש לי מטען על הנשמה. כזה שבזמן האחרון הולך וגדל כל יום. קשה לי להפריד, בהיותי כלכך סובייקטיבית פה, אם מדובר בקשה אישי שלי (כי יש סיבות) שמשתלב בזה, או שמדובר רק בקשה משותף. בוטום ליין, קשה לי איתו. זה כבר תקופה לא קצרה שקשה לי איתו, ואני מרגישה שזה לא חודר. הוא הפך אבן כלפיי, גם אני כלפיו. הרצון והמוטיבציה לבוא לקראתו, אצלי לפחות, שואפים לאפס. אני רואה איך הוא לא סופר אותי, איך הפכתי עבורו לסטטיסטית בפאזל הזה של בית ומשפחה, וזה גורם לי לא לרצות להתאמץ.

אין לי ספק שברגע שאתחיל לעבוד זה ישתנה. מבחינתי האישית, כי אמצא מחדש את הפינה האישית שלי, ואתפנה מלהיות עקרת הבית המושלמת והאמא במשרה מלאה שאני לא. מבחינה הורית, כי (כמה עצוב) יחזור סוג של איזון ל(אין)זמינות ונצטרך למצוא שוב את שיווי המשקל - במקום שהמשקל כולו יפול על צד אחד בלבד. מבחינה כלכלית, כי השקט הגלום בתלוש משכורת קבוע וידוע מראש ישוב למקומותינו. מבחינה זוגית, אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. זה לא יבוא אוטומטית ונצטרך לעבוד קשה? זה יבוא מעצמו, כששאר הדברים יעמדו במקומם? אין לי תשובות. רק תהיות. וכעס. ועצב.