Realitivity

המתאם הגבוה הזה שנמצא שם בין לא להסתדר ובין חלק לא מבוטל מהזיונים היותר טובים שלנו כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. זה לא עקבי וזה נורא מתסכל. אין לי סבלנות או כוח לראות אותו, הדרך בה הוא מתנהג אליי לא ראויה ולא מכבדת אותי ואת המקום שאמור להיות לי אצלו, הוא לא קשוב ולא מנסה לצאת קצת מהקליפה שלו ולהתקרב אליי, ופשוט לא בא לי טוב. אבל מה לעשות שאנחנו חולקים את אותו יצוע בלילה, והביולוגיה המזוינת הזו יוצרת חיכוך פיזי היכן שקיים חיכוך מנטלי/אמוציונלי, ואז אנחנו פשוט מתפוצצים אחד על השני. וזה כלכך טוב שם ברגעים האלו, ולא כי הכל נשכח, להיפך. הכל מתרגם את עצמו לתוך סערת החושים, והכעס שלי מייצר לי תשוקה, אליו, אל מושא הכעס. ואני כועסת כלכך, כלכך, שבא לי להתפוצץ עליו. אז אני מתפוצצת. בו. והוא, דווקא שם, מוצא איתי את ההרמוניה האבודה. מזין אותי ומוזן ממני. יו, כמה שזה מרתיח אותי. רק לכתוב על זה מרתיח אותי.