אני לא בנאדם של בוקר. כלומר, זה לא שיש לי בעית התנהגות בבוקר. לא. אני דווקא מתעוררת עירנית להפליא, במיוחד
כשמדובר ביקיצת שעון ולא ביקיצה טבעית. רק שאני שונאת את זה, ממש. בנערות, הייתי מנצלת כל הזדמנות שרק היתה
לשינה עמוקה וטבעית ונעימה, שהיתה מסתיימת אחרי 12 בצהריים בשקט, אם היה ליל בילוי סוער לפני ואם לא. כיום,
לאחר אילוף מחדש נוקשה ועקשן מצד ילדיי שיחיו, נדדה לה שעת היקיצה הטבעית לאזור 9-10 בבוקר. אבל בינינו, מתי
זה קורה?
אתמול הזדמן לי לפגוש מקרוב את זמן פוסט-הזריחה, ממש כשהשמיים מתחילים להיצבע בגוונים ראשונים של בוקר,
ומלבד מספר מכוניות ממש בודדות בכביש הראשי, וצבר ציפורים שהחל את הבוקר, היתה דממה. הרחוב ריק, החנויות
במרכז המסחרי שמעבר לפינה סגורות, גן המשחקים שומם. רק אני ובוטן, מתחילים את היום ביחד. אני לא יודעת למה,
אבל זה עשה לי להרגיש חזקה. היתה שם הרבה עוצמה, בדקות האלו של תחילת היום.
לפני 13 שנים. 13 בנובמבר 2011 בשעה 8:06