Realitivity

אתמול, עת בחר הבוטן להיאחז כאילו חייו תלויים בזה, דווקא בקווצת שיער ערווה של אמו, וללפות אותה בדרכו להזדקפות, ניעורה משנתה המנומנמת המזוכיסטית שבי, ולו למספר רגעים.

צינית שכמותי, כמעט ולא הלכתי. ולכשכבר החלטתי לבוא, ציפיתי לאירוע מביך בעיקרו.
אבל לא, היתה לי מסיבת מחזור, והיה שם ממש כיף. כיף אמיתי כזה, נטול פוזות. כיף שכולו נוסטלגיה ופלאשים לעבר. כיף שהתמצה בקפיצה קטנה לעבר. כיף בלראות פרצופים מוכרים מפעם, ולגלות שמקץ אי אילו שנים רוב החבר'ה עדיין מזוהים. כיף בלראות אנשים שהשתנו דרמטית, ובפגישה אקראית, לולא המפגש הזה, בחיים לא הייתי מנחשת מי הם. כיף לשמוע את השירים של פעם, במועדון של הילדוּת.
ממרחק של כמעט 20 שנה, רוב הבנות (נשים בעצם) נשארו מאוד יפות ודומות לעצמן של פעם. אצל הגברים המצב קצת פחות טוב. רובם הידרדרו אל מחוזות הקרחת והכרס. צחקקתי שם עם כמה בנות, שסביר שאילו הפגישה הזו היתה מתקיימת עוד 10 שנים, המצב ככל הנראה היה הפוך. אבל בינתיים זה שאפו ענק לנו, הנשים.
והיתה נוכחות מדהימה, ממש רוב השכבה משני התיכונים הופיעה. היפה של השכבה (שעודנה מהממת), הזמר המוכשר (אז ובעיקר היום), הנשי ההוא שהיה חבר של כולן, ועודו עדיין, החתיך של השכבה (הוי הכרס והקרחת... ): ), החברה הטובה מימי חטה"ב שהיתה שמנמונת והפכה ליפיפה, החברה הטובה מימי התיכון שהקשר איתה אבד סתם כך ולראות אותה שוב היה מרנין, וההוא מהכיתה, והחבבר'ה המצחיקים, וזה וזו ואלה ועוד.
איזה כיף היה.

היום שמועדו נקבע זה מכבר, כיום בו משתחררים כבליי (למספר שעות לפחות), כבר הגיע. למעשה, הוא כבר הספיק להגיע, וגם להיעלם. וגם מספר ימים אחריו כבר הספיקו להגיע, וגם להיעלם. מניין הימים עולה, ואני אינני מתגייסת למטרה אליה אני נדרשת להגיע. אחרי 8 חודשים וקצת בבית, סופסוף התחיל לי סוג של חופש, ואני לא ממהרת להתניע תהליכים שיסיימו לי אותו. הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי לנוח עוד קצת, ועוד, אבל אני לא באמת במקום הזה. אני צריכה להתחיל לעבוד, ולו רק כי הבנק זועק. גם כי זעקונת קטנטונת מתחילה לסעור בתוכי. היא זעירה בינתיים, אבל אני מכירה אותה, היא תגדל. אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן ש(רובנו) לא מוצאים עבודה ביום, וצריך להניע את התהליך אם אני רוצה לראות פירות, אחרי החגים נגיד.

אז צריך.

נקרע לי הלב היום. שוב, נקרע לי הלב היום. בכלל, הלב שלי נקרע לא מעט בימים האחרונים. הילדים גדלים, והבועה הכלכך יפה ומוגנת שיצרנו עבורם כבר מתחילה להיות קטנה למידותיהם פה ושם. ידענו שזה הולך להיות שונה איתו, אבל מה גדול המרחק בין לדעת ולחוות. הוא כמו אמא שלו, הבן המקסים הזה שלי, קשה לו עם שינויים. וכיתה א' זה חת'כת שינוי לכל הדעות. מהדהד לי בראש המשפט ששמעתי מהגננת בטרום חובה, משהו כמו שבוע לתוך שנת הלימודים דאז. הוא התפרע שם, היה לו קשה עם האיפוק הנדרש בגן 'של גדולים', ואני זוכרת שהיא אמרה לי שהשורש הוא חוסר ביטחון. והילד שלי נודף עודף ביטחון. עודף שנובע מחוסר. והנה עכשיו זה מקבל צורה נוספת, והפעם, עקב נוכחותי בסביבה, מאוד מאוד מוחשית. פתאום אני רואה, בימים הראשונים האלה של שנת הלימודים הפורמלית הראשונה שלו, כמה לא נוח לו. כמה הוא משתבלל בין כתלי בי"ס, ומתפרק לחתיכות כשמגיעים הביתה. ובבית, כשהוא כבר קצת נאסף, הוא מתפרק שוב בשניות ברגע שאני מעלה את המילה 'שיעורים' על דל שפתיי. והוא הרי קורא כבר מזמן (לימד את עצמו, בחיי). כמה הוא מרגיש לא בטוח במקומו מול החברים (הרבים מדי) ששובצו בכיתות אחרות. ולמה הוא בא' X והם בא' Y? ולמה הוא לא עם כולם? ופתאום הילד שלי שקורע את כולם בכדורגל בכלל לא רץ להשתתף במשחק בהפסקה. אפילו לחוג כדורגל בו יש לו פור של שנה שלמה על כל החבר'ה הוא ניאות ללכת רק לאחר שכנועים רבים. קשה לו, לנסיך המקסים מכל שלי, ואני רוצה לעטוף אותו בבועה הזו, שהחלה כבר להתפוגג, אבל היא לא מתאימה פה יותר. אני מבינה שהיכולת שלי לעזור מוגבלת. וזה, זה ממש שורף לי בפנים.

הרבה זמן לא בא לי לכתוב. היום כן. זה יום סופר רגשי עבורי. ונשפכו לי המילים באוטומט.
ואז נסגר לי החלון בטעות, ולא נשמר דבר. אז אתייחס לזה כאל סימן.

טוב, אז לא אכפת לי לעשות כאן פרומושן לכמה מניקוריסטיות, אבל אני חייבת לתעד ולשתף בפטיש שכבר ממש משתקע אצלי: http://www.biosculpture.co.il/
וזהו.

אצלי כלום לא נמחק. שלא כהרגלי, לא כתבתי כבר די הרבה זמן פה.
החופשיוליאוגוסט הזה שינה לי את שיגרת היומיום. פתאום סואן לי.
הנוכחות שלי בבית עודדה אותנו להחליט על קיצור הקייטנות והארכת החופשה המשפחתית (שכבר הספיקה להסתיים ): ), והאווירה מאוד משפחתית. במילים אחרות, מלא בלגן.
מה שמזכיר לי שאוטוטו, עניין של 3 שבועות, יהיה לי פה מאוד שקט יחסית.
פתאום כוווולם לא יהיו פה בשעות היום, ורק אני כן. פתאום יתחיל לו סוג של חופש שכזה.
יאמי.

הלילה בוטן לא רוצה לישון. בכלל.
לא כיף לי. בכלל.

מבול התגובות לפוסט הקודם העשיר אותי מאוד. ידעתי לאן לפנות בשעת צורך!
לא נורא, העיקר שהיום יצא לי לפגוש לפגישה (פרווה מארץ הפרווה) את מי שהיה, ושכבר כלל לא נמצא פה בכלל בימים כתיקונם, ככה, שניות לפני שהוא נעלם שוב.

דו שבועי זה פעם בשבועיים או פעמיים בשבוע?
מה שלא תהיה התשובה, איך קוראים לשני?