צינית שכמותי, כמעט ולא הלכתי. ולכשכבר החלטתי לבוא, ציפיתי לאירוע מביך בעיקרו.
אבל לא, היתה לי מסיבת מחזור, והיה שם ממש כיף. כיף אמיתי כזה, נטול פוזות. כיף שכולו נוסטלגיה ופלאשים לעבר. כיף שהתמצה בקפיצה קטנה לעבר. כיף בלראות פרצופים מוכרים מפעם, ולגלות שמקץ אי אילו שנים רוב החבר'ה עדיין מזוהים. כיף בלראות אנשים שהשתנו דרמטית, ובפגישה אקראית, לולא המפגש הזה, בחיים לא הייתי מנחשת מי הם. כיף לשמוע את השירים של פעם, במועדון של הילדוּת.
ממרחק של כמעט 20 שנה, רוב הבנות (נשים בעצם) נשארו מאוד יפות ודומות לעצמן של פעם. אצל הגברים המצב קצת פחות טוב. רובם הידרדרו אל מחוזות הקרחת והכרס. צחקקתי שם עם כמה בנות, שסביר שאילו הפגישה הזו היתה מתקיימת עוד 10 שנים, המצב ככל הנראה היה הפוך. אבל בינתיים זה שאפו ענק לנו, הנשים.
והיתה נוכחות מדהימה, ממש רוב השכבה משני התיכונים הופיעה. היפה של השכבה (שעודנה מהממת), הזמר המוכשר (אז ובעיקר היום), הנשי ההוא שהיה חבר של כולן, ועודו עדיין, החתיך של השכבה (הוי הכרס והקרחת... ): ), החברה הטובה מימי חטה"ב שהיתה שמנמונת והפכה ליפיפה, החברה הטובה מימי התיכון שהקשר איתה אבד סתם כך ולראות אותה שוב היה מרנין, וההוא מהכיתה, והחבבר'ה המצחיקים, וזה וזו ואלה ועוד.
איזה כיף היה.
לפני 13 שנים. 24 בספטמבר 2011 בשעה 11:34
