נקרע לי הלב היום. שוב, נקרע לי הלב היום. בכלל, הלב שלי נקרע לא מעט בימים האחרונים. הילדים גדלים, והבועה הכלכך יפה ומוגנת שיצרנו עבורם כבר מתחילה להיות קטנה למידותיהם פה ושם. ידענו שזה הולך להיות שונה איתו, אבל מה גדול המרחק בין לדעת ולחוות. הוא כמו אמא שלו, הבן המקסים הזה שלי, קשה לו עם שינויים. וכיתה א' זה חת'כת שינוי לכל הדעות. מהדהד לי בראש המשפט ששמעתי מהגננת בטרום חובה, משהו כמו שבוע לתוך שנת הלימודים דאז. הוא התפרע שם, היה לו קשה עם האיפוק הנדרש בגן 'של גדולים', ואני זוכרת שהיא אמרה לי שהשורש הוא חוסר ביטחון. והילד שלי נודף עודף ביטחון. עודף שנובע מחוסר. והנה עכשיו זה מקבל צורה נוספת, והפעם, עקב נוכחותי בסביבה, מאוד מאוד מוחשית. פתאום אני רואה, בימים הראשונים האלה של שנת הלימודים הפורמלית הראשונה שלו, כמה לא נוח לו. כמה הוא משתבלל בין כתלי בי"ס, ומתפרק לחתיכות כשמגיעים הביתה. ובבית, כשהוא כבר קצת נאסף, הוא מתפרק שוב בשניות ברגע שאני מעלה את המילה 'שיעורים' על דל שפתיי. והוא הרי קורא כבר מזמן (לימד את עצמו, בחיי). כמה הוא מרגיש לא בטוח במקומו מול החברים (הרבים מדי) ששובצו בכיתות אחרות. ולמה הוא בא' X והם בא' Y? ולמה הוא לא עם כולם? ופתאום הילד שלי שקורע את כולם בכדורגל בכלל לא רץ להשתתף במשחק בהפסקה. אפילו לחוג כדורגל בו יש לו פור של שנה שלמה על כל החבר'ה הוא ניאות ללכת רק לאחר שכנועים רבים. קשה לו, לנסיך המקסים מכל שלי, ואני רוצה לעטוף אותו בבועה הזו, שהחלה כבר להתפוגג, אבל היא לא מתאימה פה יותר. אני מבינה שהיכולת שלי לעזור מוגבלת. וזה, זה ממש שורף לי בפנים.
לפני 13 שנים. 5 בספטמבר 2011 בשעה 16:24