ברור לי שמה שאני עומדת לכתוב עכשיו לא ייפול בהגדרות ה-PC המקובלות לנשים נשואות. בטח ובטח לא לאלה של נשים נשואות באושר. מה זה נשואות באושר? שאלה טובה. בספר שלי, נשואה באושר היא נשואה שמתעוררת בבוקר לצד בנזוגה, ומחייכת כשניבטים אליה פניו. נשואה באושר היא נשואה שרוצה גם מחר להתעורר לצד אותו גבר. ההגדרות שלי שואבות מן הסתם מהמציאות שלי, ובמציאות זו, האושר הזוגי לא בהכרח הולך יד ביד עם נאמנות גופנית.
במתח העדין הזה שמתקיים בין המינים יש משהו שמעורר אותי, שמחייה אותי. עקב היכרות מרובת שנים, ביני ובין נ' מתח שכזה לא מתקיים בשוטף. הוא לפעמים מתעורר כשאנחנו לבד. הוא נמצא שם במלוא העוצמה כשאנחנו מזדיינים לבד (לא שאנחנו סווינגרים מטורפים... ב'לבד' הכוונה לסיטואציות נטולות ילדים ברקע...). אבל את מלוא הפוטנציאל שלו הוא לא יכול לממש, כי אין פה אלמנט של אסור. ואסור - עבורי לפחות - זאת מילה כלכך מחרמנת.
לאחרונה התחלתי לעבוד אחרי תקופה ארוכה של חופש. הספקתי בזמן הזה לשכוח כמה מתח מיני במשרד זה דבר סקסי. במיוחד במקום העבודה המאוד-מאוד-מאוד (!!!) הזוי החדש שלי. לא שאני פרגית מהוללת, אבל בנוף המשרדי פה אני מהווה אובייקט ריור כמעט יחיד עבור גברברי החברה. רצה הגורל ושותפי לחדר הוא כמעט היחיד בן גילי פחות או יותר (קצת פחות 😉 וכמעט היחיד שאפשר לדבר איתו. עוד רצה הגורל שהוא ייראה לא רע בכלל, יכיל כמה גרמים שכל בגולגולת ויהיה פלרטטן לפחות כמו הגברת המכובדת שכותבת פוסט זה. להלן, "האובייקט".
מאז שהתחלתי בעבודה הזו נוצר בין האובייקט וביני סוג של פינג-פונג יומיומי של מסרים מרומזים ועקיצות מלטפות. הוא לא מנסה אפילו להסתיר את המשיכה שלו. אני, לעומת זאת, נהנית לחשוב שהאובייקט כבר מזמן היה לוקח את זה קדימה, בעוד אני משדרת קוּליות טפלונית. אבל האמת היא שגם לי בא לזיין לו ת'צורה. ברור, זה אחד הדברים הכי אידיוטים שאני יכולה לעשות, הן מטעמי בית והן מטעמי עבודה. זה פשוט אסור. אבל אסור זה כלכך מחרמן קיבינימט.
לפני 12 שנים. 10 ביולי 2012 בשעה 15:05
