רומן עם רווק זו החלטה לא חכמה במיוחד.
אני, שמברברת על איזון כל הזמן, נפלתי לבור בהקשר הזה.
אמנם לא רווק קלאסי, לפחות בהתחלה, אבל רווק all the same.
ועכשיו הוא כן רווק קלאסי, ולא אוהב את זה.
ולא יכול - ואני מבינה לחלוטין - "להסתפק" רק בי ובמוצר המוגבל שאני מסוגלת לספק לו.
מה שעושה אותנו לזמניים בהגדרה.
לקשר חדש לא נכנסים עם גיבנת. ושפחה זו גיבנת. להבנתי לפחות.
אבל לא ציפיתי למה שקרה בסופשבוע.
במיוחד כי צפיתי שזה יקרה, וחשבתי שיחלוק איתי אם כן.
והוא לא. משבר אמון.
מקווה שהמסר עבר. כי על זה אנחנו מבוססים, אמון.
מצד אחד מאחלת לו הכי שבעולם למצוא את אהבת חייו.
מצד שני, זין. שפחה שפחה, אבל אגואיסטית.
Realitivity
מציאות סובייקטיבית.רקעלעצמילספרידעתי
עליי. על החיים שלי. על המחשבות/רצונות/מעשים שלי. על הבדסמ שלי. טוב, לא ממש בעצם.
לך תזדיין!!!!!!!
התאמצתי,
כמו דבילית למדתי
וכמו אידיוטית גמורה דקלמתי וגם שרתי.
והצלחתי!
וכל שנותר לי לומר הוא איי איי איי איי....
קבלו את המקור במחיאות כפיים סוערות:
עליית שלב באינטימיות; "חדרתי" לו לעולם.
אולי עקב גודל המעמד, הודיע מול פניי הנדהמות שהיום לא יכאיב לי.
שפת הגוף שלי הפכה מחרדה, נוקשה, קופצנית, לנינוחה, נמרחת, רגועה.
ודווקא הראש עבד במהירות מוגברת - היי, דווקא לא אתנגד לכאב... חולה, אני.
היה שם נעים, ברגע הזה. מן רגע ונילי שכזה. מצטחקק. זוגי.
אבל הוא לא יכול... לא מסתדר לו בראש להיות ונילי לגמרי.
שוכבת על הגב, הוא מעליי. רגליים למעלה. אפילו לא סיכך את הקונדום.
חדר אליי - כמו שנאמר - באבחה חדה. משתנקת, נקרעת.
והוא מסתכל עליי מתפתלת. בשביל זה הוא שם. בשביל התגובות האלה.
אבל זה בלתי אפשרי לי. הכאב כל כך חותך בפנים, התחת שלי נקרע לגזרים.
הוא לא מוותר לי, אומר לי בקול הזה שלו, החלש והתקיף "היי, אמרתי רגליים למעלה".
הרגליים חוזרות למעלה על אף הכאב, ואני מתחננת "לאט, בבקשה, בבקשה... לאט!!"
דרך הטירוף בכל זאת מצליחה לראות אותו, לראות את המבט שלו.
המבט שלו הזה שכל כך מגיב להתפתלות שלי.
כשהוא בפנים לגמרי כל הגוף שלי מגיב ואני נכנסת לאקסטזה.
רבע שעה אחרי.
מוריד אותי למצוץ, משלב חדירות עמוקות שחונקות אותי ומוציאות לי סיבי רוק סמיך מהפה.
הקולות של המציצה מתגברים, כמו שהוא אוהב. מהר מאוד הוא מורה לי לשבת עליו.
כשניתנת לי הבחירה (כמו שהוא מציין בטון של חצי ירידה עליי), אני בוחרת כוס. תמיד כוס.
אוהבת לשבת עליו ככה, לרכב. לזוז כמו שעושה לי נעים, להביט בו מביט בי.
לא מרשה לי לגמור.
מורה לי להסתובב עם הפנים לכיוון רגליו. ושוב רוכבת.
הזוית הזו מביאה אותי כל כך מהר לשם. מתנועעת בסיבובים, משהה את השיא.
והוא, כמובן, לא מרשה לי לגמור.
"תנשקי לי את כפות הרגליים".
מנשקת. בגועל מנשקת. שונאת כפות רגליים.
והוא מלטף לי את הטוסיק [חחח, כל כך רומנטי לי להיזכר בסיטואציה, שלא יכולה להגדיר את זה כ"תחת" עכשיו] ואומר "שפחה שלי".
זזה באיטיות, לא להגיע לאן שאסור.
מנשקת את הרגליים.
"רוצה לגמור? תרוויחי את זה".
פלונטר נוצר שם בראש, מתעצם וגדל. איזה גועל. ברור לי מה הוא אומר, ואני לא מסוגלת.
זזה באיטיות יתרה. מתענגת על מה שמותר.
אוחז לי באגן ונדחף אליי, לתוכי, מעורר את זה... ואני כל כך רוצה לגמור.
וזה עושה את זה. אני כל כך מונעת מעונג, שגם גבולות הגועל נמתחים.
מתכופפת אל כפות רגליו ומתחילה ללקק, ואז להכניס לפה, ואז למצוץ. אצבע אצבע. ואז רגל שנייה.
והוא מלטף לי את הטוסיק, ואומר לי שאני טובה.
אני עושה את זה, לא חושבת לשניה על הגועל, חושבת על זה שאני טובה. זהו.
ואז הוא מושך אותי למעלה ומבקש ממני לגמור בשבילו.
עוצמת עיניים, ממשיכה את התנועה האיטית, ונותנת לעצמי להימשך לשם. זה כל כך שם גם ככה, כל כך קרוב.
וכשזה בא זה כל כך חזק ומצמרר שאני נופלת קדימה, נשכבת בין שתי רגליו, מחבקת אותן ורועדת.
מזיין לי אחר כך את הפה על הצד. גומר לי בפה. נשארת שם, עם הזין שלו מול הפרצוף, שוכבת, חובקת את האגן שלו. שעה. או משו.
וזה היה עוצמתי יותר, עוצמתי ביותר.
בלדה על סוס עם כתם על המצח
ביצוע: חוה אלברשטיין
מילים: יורם טהרלב
לחן: מתי כספי
האם ראית את הסוס הנהדר הזה?
רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב"
כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס
ונתן לו מאה רובל שייצא מיד.
הולך לו מושקה ליריד ואוי איזה מזל
ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב
והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה
ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה:
אי-אי-אי...
----------------------------
עד יום חמישי בבוקר
ללמוד בעלפה
לשיר לו
בנזונההההההההההההההההההה
לפעמים אני שונאת אותו.
שזה מוזר.
שנאה זה רגש חזק.
ואני ממש שונאת אותו לפעמים.
יום # 8 עבר בשלום.
המסע תם ונשלם.
תודה למחזיקים לי אצבעות.
היה קשה, אבל עבר. עבר בשלום.
ניתן להתקלח בדלת פתוחה.
ניתן ללכת קדימה.
החיים דבש.
לא מזמן התחיל לעבוד אצלנו איזה טיפוס.
טיפוס מעצבן.
בחור דתי, חוזר בתשובה, שחושב שיודע הככככל, מתחכם.
טיפוס מעצבן.
ודווקא עליי שפר גורלי, להיות המנהלת שלו.
תוך כדי עבודה עם הבחור, הוא מתגלה כטיפוס פרפקציוניסט.
כזה שלא חוסך מאמצים על מנת להיות מדוייק עד כדי גועל.
אישית, זה מחליא אותי.
מקצועית, זה די נפלא. אולי גם בשל העובדה שאני נוטה לעגל פינות, ושטוב שיש לי איזה מישהו שיישר אותן עבורי 😄
ההקפדה הזו שלו מחד;
והבחישה שלי בבדסמ מנגד;
גרמו למחשבתי לנדוד היום...
באנה, הבחור הזה יכול להיות אחלה דום!
אפילו יצא לי לדמיין אותו בסשן (לא איתי כמובן, הבחור פשוט דוחחחחה), מתכנן אותו עד פרטי פרטיו, מחנך את שפחתו בהקפדה על קוצו של כל יוד.
אפילו מצאתי את עצמי משתעשעת ברעיון שיוציא את כל האגרסיות שלו שם, בסשן, ויבוא לעבודה למחרת מחוייך, מבושם, ופחות מעצבןןןןן.
טוב, כנראה קצת השתבשה עליי דעתי.
יום # 7 עבר בשלום.
יש מן סתירה לוגית בכותרת הזו, "גבולות הכניעה".
כאילו בכניעה לא אמור להיות גבול. כניעה זה בינארי, או אפס או אחד. כנועה, או לא כנועה.
ואני, לפי ההגדרה הבינארית, כנראה לא כנועה. כי אני לא טוטאלית.
כי כשאני מקבלת ממנו הוראה, אני מבצעת. מבצעת, כל עוד הביצוע עומד לי בקריטריון האישי של "שפוי". "הגיוני". וכשביצוע ההוראה מפסיק להיות בעיניי שפוי, לא אבצע.
ואתמול זה קרה. אתמול לא ביצעתי הוראה שלו, כי הפסיקה להיות הגיונית.
בשיחה (מאוד ארוכה) שניהלנו על הנושא הזה היום, הוא שאל אותי מה זה גרם לי, הלא לבצע הזה. עניתי שליבי שלם. אני לא מאוכזבת מעצמי על חוסר הביצוע. תוצאת לוואי יחידה שהיתה לי היא שכואב לי שהוא מתאכזב מזה.
מבחינתו, מלבד הכאב על אכזובו, היה מצפה שתהיה לי גם לנטל העובדה שלא ביצעתי את הוראתו. וזה לא היה כך.
פה, במקום הזה בשיחה, עלה לי הביטוי הזה לראש. גבולות הכניעה.
ואני לא שם, במקום הטוטאלי הזה בו הוא מחליט בשבילי ויהי מה. אני שמה גבול לכניעה.
אולי הגבול הזה בא משריטות העבר שלי שבגללן גם יש גבול מאוד ברור לרגש ולעומק שאני "מוכנה" לשים פה על השולחן.
הסוגייה הזו, אנחנו מדגדגים אותה פעם בכמה זמן, והיא עולה כל פעם מחדש כמשהו שחוסם את ההתקדמות שלנו.
אנחנו זמניים. אני פוחדת להתקדם. והוא אומר - החיים זמניים - אז לא נחיה?