Realitivity

זו היתה מערכת יחסים שנולדה מחטא, בין אישה נשואה, לאדם במערכת יחסים זוגית מחייבת. אמנם לא אידיאלי מבחינתי, אבל מאוזן איכשהו. מספיק טוב.

אז התחלנו...

הוא דרש חשיפה רגשית מלאה שלי. אני באתי ממקום סגור נפשית. והצלחנו, יחד, לקלף אותי, אט אט. שכבה אחר שכבה, קליפה אחר קליפה, נשרו ממני, בטבעיות. אבל קשה לי לומר שנותרתי במערומיי מולו, כי אני לא מרגישה שבאמת הגענו למקום הזה, האבסולוטי. אם בגלל שאני נשואה, ואם בגלל שאני פשוט לא כזאת.

אבל הסשנים המופלאים שלנו. הסאדו האכזר שהוא למעשה חשף אותי אליו. העוצמות המטורפות. היתה בי משיכה נועזת לצד האפל (כך להגדרתי לפחות – כנראה שיש לא מעט שיאמרו שזה סטנדרטי) של הסאדו. כשהתחלנו, סוחררתי מלקבל את מה שכל כך רציתי. סוחררתי, נבהלתי, כאבתי אבל התמכרתי. ככל שהמשכנו, זה הפך לתשוקה. לצורך, אישי שלי. עד כדי כך שהתחלתי לדרוש זאת. גיליתי את המזוכיסטית שבי. לכאוב עושה לי טוב (יצא לי חרוז... אני מאה אחוז).

ואז הקשר המחייב שלו הסתיים, והחטא שביחסינו הוכפל. הקשר הפך להיות בין אישה נשואה לאדם רווק. הקשר שלנו, שמטבע הדברים נולד כקשר שני (חשבתי לקרוא לו משני אבל זו לא הגדרה מדויקת, כי הוא כן קיבל תוקף ממשי ואמיתי, אבל בכל מקרה, הוא היה ונשאר הקשר השני שלי), הפך עבורו לקשר הראשון. היחיד. וזה כשלעצמו בעייתי. האיזון הופר. עם זאת, לכל אורך הקשר, שנינו היינו כנים לחלוטין זה עם זו. אני, לגבי אי רצוני לצאת מהבית; הוא, לגבי רצונו הכן בזוגיות, ומחויבותו הבלתי מתפשרת שלא לערער לי את יציבות הבית.

הבנתי שזה לא יארך ימים בינינו. שיגיע הרגע שבו המחסור בזוגיות (והוא נושם זוגיות) יעלה על הכימיה שיש לו איתי, ודברים ישתבשו. אבל כל עוד הוא לא הרגיש את אש המחסור מאכלת בו, הוא חשב אחרת. ולי – בכל מקרה - היה טוב, אז המשכנו. תקופה מסוימת המשכנו "כרגיל", אבל ההרגשה השתנתה. היה לי ברור שהוא צריך יותר – הרבה יותר – ממה שאי פעם אהיה מסוגלת להעניק לו. היה לו ברור שאני נותנת את כל שמסוגלת – מטעמי סטטוס כמו מטעמי אופי – אבל הוא צריך עוד. בכל זאת, בסופו של יום, את הלילה עשיתי במיטת בעלי, והוא במיטתו, לבד.

ולאחרונה זה קרה. התנגשויות קטנות כאלה. עכשיו כשאני מעלעלת בפוסטים קודמים שלי אני רואה שזה גם ניכר בכתיבה שלי. למרות ההספק המוגבל שלי כלפיו, הפכתי לרכושנית. אני אמשיך לתת לך 5% ממני, אבל אתה, אתה תישאר פה, רק איתי.

מן הסתם, זה לא החזיק מים. וכדרכנו בקודש, דיברנו על זה, הפכנו בזה, חפרנו את זה, לעסנו את זה עד דק. שזה מעולה, כעיקרון. כי אני הכי חופרת שיש. בהקשר הזה, זה הביא אותי למעין הבנה שזה מתקרב. הסוף. ומשם הדרך היתה קצרה להחלטה לעזור לו להגיע לשם. חלק יאמרו – אלטרואיסטית. עושה עבורו על חשבונך. אחרים יאמרו – מזוכיסטית. יוצרת מצב שברור שיכאיב לך, בידיעה ובכוונה תחילה. אני אומרת – כנראה קצת מכל דבר, אבל גם, או קודם כל, ההבנה שזה בלתי נמנע, ושזה יגיע במוקדם או במאוחר, גרמה לי להרים את הכפפה ולהביא את הסוף בעצמי, כדי לשלוט בסיטואציה.

*אני* פניתי אליה.
*אני* ריככתי אותה עבורו.
*אני* "הכרתי" ביניהם.

אני בעצם יצרתי עבורו את הפלטפורמה ליצירת הקשר הזוגי הבא שלו. ואז גם פיניתי את הדרך.

כי בסופו של יום, נשואים עם נשואים. רווקים עם רווקים. אחרת, זה פשוט לא תופס.

אז בזה תם סיפורנו. וכמו שאומרים, היה טוב וטוב שהיה. הניק שלי - שלמעשה הוא נתן לי - כבר לא משקף את השייכות שלשמה נוצר. מלאכית (לגמרי... תמיד), של השטן (כי בכל זאת, רעה, קצת). אבל לא של השטן הזה יותר.

מאחלת לו המון בהצלחה עם החדשה (ומקבלת בחיוך את נקודת הזכות למעלה על השידוך המופלא שזיהיתי את הפוטנציאל שלו מבלי לדעת דבר וחצי דבר על המשודכת מלבד מילותיה), מברכת על התובנות שהקשר הזה יצר אצלי (ניתן לראות עדכון פרופיל בהתאם) ועל הטעם המתוק מתוק של הסשנים.

אמרתי. נכון שאמרתי?
הצהרתי. אפילו בבולד הצהרתי.
ובכל זאת, פעם אחר פעם אחר פעם, כשזה משנה באמת-
אני נלקחת כמובנת מאליה.
WTF????

התקף של אלטרואיזם.
חושבת על הטוב שלו לפני הטוב שלי.
זה חדש לי.
אבל זה לא עלה יפה.
בכל זאת מרגישה שיכול להיות שם משהו נפלא.
לויודעת איך, לויודעת למה. אינטואיציה.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=129205&blog_id=24124

אולי יש בזה משו...
ואולי אני פשוט צריכה ללכת לישון. פשוט כך.

אורגזמה, וזין ואורגזמה, וזין ואורגזמההההה ואורגזמהה, ואורגזמה ואורגזמההה

בזמן האחרון אני קוראת פה בכלוב כל כך הרבה אנטי.
זה חושב שזה כותב על מעשים מחפירים.
זה חושב שזה עושה אאוטינג.
זה חושב שזה לא בסדר לכתוב עם לבבות ורודים ונשיקות.
זה חושב שכולם רדודים.
זה חושב שסאביות הן עם נאיבי וטמבל, שהולכות כשה מובל לטבח.
זה חושב ש....
("זה" מטעמי נוחות. הדברים מתייחסים לזכרים ולנקבות כאחד)

יא אללה! אפשר לחשוב. בלוג.

"בלוג Blog (בעברית: יומן רשת או רשומון) הוא אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, אשר תכניהם גלויים לגולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. " (ויקיפדיה)

יומן, הבנתם? יומן. שיכתוב כל אדם כל שעולה על רוחו. אהבתם - תגידו. לא אהבתם - תגידו גם. אבל רבאכ, למה כל האנטי הזה?

לי, לדוגמא, מתחשק לכתוב עכשיו שאני חרמנית רצח. חרמנית לסקס (יטופל בקרוב) ולמכות (קצת פחות בקרוב). אהבתם? כולי אושר. לא אהבתם? כולי אושר בכל זאת.

מורה לי להתפשט מולך. אתה יושב על קצה המיטה ומתבונן.
מתפשטת לאט. כשמסיימת, עומדת מולך ומבטי חצי מושפל מטה חצי מסתכל עליך. המבט שלך עדיין רגיל.
מתרומם, מעביר יד על הגוף שלי, מלטף, צובט, מתקרב אל החורים, נוגע-לא נוגע. לא נוגע. שם לי כיסוי על העיניים. ומתרחק.
נותן לי להתבשל דקה, שתיים, נצח. אוחז בזרועותיי ומתחיל לסובב אותי בעדינות. להסתובב סביב עצמי. כמעט מיד אני מתחילה להסתחרר אבל אתה שומר על קצב יחסית נמוך, מה ששומר אותי בבלאנס יחסי. לאט לאט מחזיק בי פחות, ורק מתחזק את הסיבובים שאני כבר מבצעת עצמאית. וכשהידיים שלך משתחררות מזרועותיי הן מתפנות למשימות אחרות. אני כבר לא יודעת איפה אני כשנוחתת עליי הסטירה הראשונה. אני נבהלת ומאבדת שיווי משקל ואתה אוחז בי שאתייצב, רק כדי להורות לי להסתובב עכשיו לכיוון השני. ובסיבובים האלה אתה כבר משחרר כאפות יותר רציניות. על הלחיים, על החזה, על הבטן, התחת. צובט לי את הפטמות, מנשק אותי, מלקק לי את הפרצוף, יורק עליי. מפסיק לי את הסיבוב. מוריד לי את הכיסוי ומורה לי להביט בך. יורק עליי שוב, ושוב. מורח עליי את הרוק שלך. מנשק לי פטמה אחת וצובט לי את השניה בחוזקה עד שמוציא ממני זעקה. מורה לי לרדת על ברכיי, ראש וגחון על הרצפה, ידיים מפשקות חורים.
חובט בי בחורים עם יד חשופה, ואז גם עם קיין. כאב נוראי שאני לא יודעת להכיל. מאלץ אותי למנות את החבטות, ולומר תודה על כל אחת. אני מתייסרת. ושם אתה מוצא את עצמך פורח. כי מוציא ממני את אותן תגובות ראשוניות עדיין, בכל זאת. בוכה כבר. מתייפחת. מתחננת שתפסיק, ואתה רק נהיה אכזרי יותר. לוחש לי שאני כלבה מסריחה, ושאסתום את הפה המלוכלך שלי. שאיזה אפס אני ואיזו שפחה עלובה אני, שלא מסוגלת לשתוק כשאומרים לה.
מרים את ראשי מהשיער, מסתכל עליי, עם המבט (המבט!), חצי חיוך בתוך המבט הזה. מסנן "איזה זונה מצאתי לי". דוחף לי אצבע לפה, ועוד אחת. לש לי את הפה בברוטאליות. ואני עוצמת עיניים ומתמסרת ללישה הזו. עדיין מתמסרת גם כשיורק עליי שוב.
מייצב אותי על ברכיי ומורה לי להישאר עם עיניים פתוחות. ואני מביטה בך ומתמוגגת. הסדרה של הסטירות לא באה לי בהפתעה. אבל היא כן באה לי בהזמנה. נאנחת אחרי כל אחת ומגישה לך את השניה. גם כשבוכה לגמרי וקשה לי כבר להסתכל עליך. וכולי מפוצצת נזלת שנמרחת עליי ומתערבבת ברוק שלך. ושם אתה מפסיק לרגע, מסרק לי עם אצבעותיך את השערות שנדבקו לי לפרצוף. אוחז לי משני צידי הלסת ומנשק אותי. ואני מנשקת אותך, לגמרי. וכל הנוזלים האלה נמרחים על שנינו.
עוזב אותי, אוסף משהו מהשידה שלצידך, עוצם את עיניי עם אצבעותיך ומרפרף באצבעך על שפתיי. השפה העליונה שלי משתרבבת החוצה, ואתה נועץ בה תנין ששולח בי זרמים מוטרפים של כאב חדדד. אני נאנקת מולך ושולחת אליך מבט של תחנונים, שתפסיק את העינוי. והמבט שלך הזה. מהופנטת עליו. אז אתה פורט על התנין כדי לראות מה זה מוציא ממני. לסחוט את התגובה עד הסוף של הסוף שלה. ודי.
"בואי כלבה" גורר אותי מהשיער. בועט לי בתחת על הדרך, שאזדרז. מוביל אותי לפינת החדר, הרחוקה ביותר מהאמבטיה, ומורה לי לזחול לאמבטיה, שתראה. מתחילה לזחול, ראש מורכן מטה. "לא, לא ככה". מנחית את רגלך, נעל והכל, על הגב שלי, מוריד אותו למטה. "ככה תזחלי, על הגחון, טינופת". בולעת את הרוק, אוכלת את העלבון, וזוחלת. על הגחון. ואתה בדרך שלי שם, נעמד. מאלץ אותי לפנות ימינה ושמאלה כדי להתקדם. ודורך לי על כפות הידיים, חזק!, משתק אותי ומונע התקדמות. ואז נוזף בי על האיטיות הנוראית שלי. אומר לי שוב כמה אני מעפנה. כמה אני לא עומדת בתקן. ואיכשהו שם בתהליך הזה אני קצת מתפרקת מבפנים. קשה לי שם, וזה כל כך קשה לשמוע אותך אומר את זה. מנסה לגעת ברגל שלך עם הפנים, עם הלחי. להתחנף אליך. ואתה מנער אותי כאילו אני לכלוך.
"תלקקי את הנעל". ואשכרה עושה את זה.
אוסף אותי מהשיער וגורר אותי זועקת אל האמבטיה. פותח את זרם המים ובלי לתת למים להתחמם מפנה את הזרם ישר אליי, לתוך הפה שלי, מורה לי לשטוף את הפה. אחרי שמסיים פותח את המכנסיים שלך, מוציא את הזין, ומשפד אותי עליו מהפה. לא עד כדי הקאה, אבל כמעט עד שם, כל הזמן. עד שגומר. על כל הפרצוף שלי. ומורח לי את זה על הפנים ובתוך הפה.

קיבלתי אתמול טלפון מפתיע - לא מפתיע מהאדון הקודם. לא דיברנו מאז הקשר נותק, לפני למעלה מ-3 חודשים.
לא חשבתי שייצור עמי קשר שוב, כי הוא, והכרתי אותו היטב, מונע מאגו. וכשפוגעים לאדם כזה באגו, אין מחילה. על אף שזה נעשה בצורה העדינה ביותר שניתן - אבל אין עדין מספיק כשרוצים לחתוך. ובכל זאת, הוא צלצל. רצה להיפגש. איפה... כמה שזה לא רלוונטי. וכמה (וזה מה שבאמת מפתיע אותי), כמה שזה לא נוגע בי.

*

קוראת את הפוסט העצוב שלי מאתמול. הוא באמת נכתב מעצב. היה לי יום... אחד הגרועים.
החיים כאילו החליטו לעשות לי רע, וקיבלתי תמצית אפורה מרוכזת טוב טוב לתוך יום אחד.
האדון המאמם שלי היווה נקודת אור זורחת בתוך כל השיט ששחיתי בו. אפילו - וזה הישג לא מבוטל - עשה לי לחייך, והרבה.
אדון יקר שלי, אני אוהבת אותך.

כגודל הציפיות גודל האכזבות.
ואני, נוטה איכשהו לפתח ציפיות שלאו דווקא קשורות למציאות. והאכזבה שטופחת על פניי כל כך מרה וקשה.
לפעמים אני כל כך אטומה רגשית שזה מבהיל אותי.
דברים בעלי משקל יכולים לצוף מעליי, ואני אדישה מולם.
ואז מגיעים רגעים כאלה, דווקא רגעים דביליים, שאני אמוציונלית בטירוףףף, מסוגלת להיכנס למרה שחורה על שטויות.
ומבחוץ, אני צוחקת על עצמי. מה קורה לך?

והיום, זה יום כזה. היום זה היום הכי נורא. הכי מעצבן. הכי מבזה. הכי שעושה לי להרגיש שהחיים שלי הם כלוםםם.
היום, בא לי להחליף חיים.

עולמזופת.

איזה ערמומי אתה.

לא, זה לא אתה שערמומי. זו אני שנותנת לך.

אלה אנחנו, שיוצרים את המנגנון הזה, יחד.

אתה מוביל, אני מובלת. מביטים לאותו כיוון.

הדרך חשוכה לי, ואני פוחדת ללכת בה.

אבל רוצה, שנינו יודעים שרוצה.

רוצה את היד שלך, עמוק בתוך היד שלי, כשפוסעים בה.

לדעת שתהיה שם בכל צעד ושעל.

בתחילה היתה פנטזיה תמימה, של זה שיקח אותי אל מחוזות בהם קורה מה שהוא רוצה (וזה היה אז מאוד ונילי). שיסחוף אותי אל מערבולת של תחושות, שיצית בי להבות של תשוקה.

זה התפתח לסקרנות לגבי שילוב של כאב מתון ומנוטר כפורפליי קינקי נעים.

בהמשך - די לאחרונה - זה הפך לחקר התחושות הקיצוניות, במקומות בהם מפסיק להיות לי עונג ישיר, כשמתעללים בי.

היום, 11.2.08, מכריזה רשמית על הפיכתי למזוכיסטית (יש דבר כזה הפיכה ל...? דיון מעניין - האם מזוכיסטיות היא תכונה מולדת או נרכשת... טוב, עושה רושם שאני בדרכי להעלות פוסט גם בפורום המתבקש). היום רציתי שיכאיב. התחרמנתי מהכאב. אהבתי אותו. רציתי עוד. ביקשתי מצוקה. התרוממתי ממנה. הפרצוף הזה שמאפיין אותו כשמכאיב לי, ההבעה של העונג מההתפתלות... היום אני לבשתי כזו הבעה. איזו חווייה מטלטלת.