Realitivity

זו היתה מערכת יחסים שנולדה מחטא, בין אישה נשואה, לאדם במערכת יחסים זוגית מחייבת. אמנם לא אידיאלי מבחינתי, אבל מאוזן איכשהו. מספיק טוב.

אז התחלנו...

הוא דרש חשיפה רגשית מלאה שלי. אני באתי ממקום סגור נפשית. והצלחנו, יחד, לקלף אותי, אט אט. שכבה אחר שכבה, קליפה אחר קליפה, נשרו ממני, בטבעיות. אבל קשה לי לומר שנותרתי במערומיי מולו, כי אני לא מרגישה שבאמת הגענו למקום הזה, האבסולוטי. אם בגלל שאני נשואה, ואם בגלל שאני פשוט לא כזאת.

אבל הסשנים המופלאים שלנו. הסאדו האכזר שהוא למעשה חשף אותי אליו. העוצמות המטורפות. היתה בי משיכה נועזת לצד האפל (כך להגדרתי לפחות – כנראה שיש לא מעט שיאמרו שזה סטנדרטי) של הסאדו. כשהתחלנו, סוחררתי מלקבל את מה שכל כך רציתי. סוחררתי, נבהלתי, כאבתי אבל התמכרתי. ככל שהמשכנו, זה הפך לתשוקה. לצורך, אישי שלי. עד כדי כך שהתחלתי לדרוש זאת. גיליתי את המזוכיסטית שבי. לכאוב עושה לי טוב (יצא לי חרוז... אני מאה אחוז).

ואז הקשר המחייב שלו הסתיים, והחטא שביחסינו הוכפל. הקשר הפך להיות בין אישה נשואה לאדם רווק. הקשר שלנו, שמטבע הדברים נולד כקשר שני (חשבתי לקרוא לו משני אבל זו לא הגדרה מדויקת, כי הוא כן קיבל תוקף ממשי ואמיתי, אבל בכל מקרה, הוא היה ונשאר הקשר השני שלי), הפך עבורו לקשר הראשון. היחיד. וזה כשלעצמו בעייתי. האיזון הופר. עם זאת, לכל אורך הקשר, שנינו היינו כנים לחלוטין זה עם זו. אני, לגבי אי רצוני לצאת מהבית; הוא, לגבי רצונו הכן בזוגיות, ומחויבותו הבלתי מתפשרת שלא לערער לי את יציבות הבית.

הבנתי שזה לא יארך ימים בינינו. שיגיע הרגע שבו המחסור בזוגיות (והוא נושם זוגיות) יעלה על הכימיה שיש לו איתי, ודברים ישתבשו. אבל כל עוד הוא לא הרגיש את אש המחסור מאכלת בו, הוא חשב אחרת. ולי – בכל מקרה - היה טוב, אז המשכנו. תקופה מסוימת המשכנו "כרגיל", אבל ההרגשה השתנתה. היה לי ברור שהוא צריך יותר – הרבה יותר – ממה שאי פעם אהיה מסוגלת להעניק לו. היה לו ברור שאני נותנת את כל שמסוגלת – מטעמי סטטוס כמו מטעמי אופי – אבל הוא צריך עוד. בכל זאת, בסופו של יום, את הלילה עשיתי במיטת בעלי, והוא במיטתו, לבד.

ולאחרונה זה קרה. התנגשויות קטנות כאלה. עכשיו כשאני מעלעלת בפוסטים קודמים שלי אני רואה שזה גם ניכר בכתיבה שלי. למרות ההספק המוגבל שלי כלפיו, הפכתי לרכושנית. אני אמשיך לתת לך 5% ממני, אבל אתה, אתה תישאר פה, רק איתי.

מן הסתם, זה לא החזיק מים. וכדרכנו בקודש, דיברנו על זה, הפכנו בזה, חפרנו את זה, לעסנו את זה עד דק. שזה מעולה, כעיקרון. כי אני הכי חופרת שיש. בהקשר הזה, זה הביא אותי למעין הבנה שזה מתקרב. הסוף. ומשם הדרך היתה קצרה להחלטה לעזור לו להגיע לשם. חלק יאמרו – אלטרואיסטית. עושה עבורו על חשבונך. אחרים יאמרו – מזוכיסטית. יוצרת מצב שברור שיכאיב לך, בידיעה ובכוונה תחילה. אני אומרת – כנראה קצת מכל דבר, אבל גם, או קודם כל, ההבנה שזה בלתי נמנע, ושזה יגיע במוקדם או במאוחר, גרמה לי להרים את הכפפה ולהביא את הסוף בעצמי, כדי לשלוט בסיטואציה.

*אני* פניתי אליה.
*אני* ריככתי אותה עבורו.
*אני* "הכרתי" ביניהם.

אני בעצם יצרתי עבורו את הפלטפורמה ליצירת הקשר הזוגי הבא שלו. ואז גם פיניתי את הדרך.

כי בסופו של יום, נשואים עם נשואים. רווקים עם רווקים. אחרת, זה פשוט לא תופס.

אז בזה תם סיפורנו. וכמו שאומרים, היה טוב וטוב שהיה. הניק שלי - שלמעשה הוא נתן לי - כבר לא משקף את השייכות שלשמה נוצר. מלאכית (לגמרי... תמיד), של השטן (כי בכל זאת, רעה, קצת). אבל לא של השטן הזה יותר.

מאחלת לו המון בהצלחה עם החדשה (ומקבלת בחיוך את נקודת הזכות למעלה על השידוך המופלא שזיהיתי את הפוטנציאל שלו מבלי לדעת דבר וחצי דבר על המשודכת מלבד מילותיה), מברכת על התובנות שהקשר הזה יצר אצלי (ניתן לראות עדכון פרופיל בהתאם) ועל הטעם המתוק מתוק של הסשנים.