לפני 16 שנים. 26 בפברואר 2008 בשעה 8:34
עצוב לי, וריק לי פתאום.
מה שקרה צריך היה לקרות ובכל זאת, זה לא מגרש את העצב.
ובלילה נכנסת למיטה ומתקשה להירדם.
ואז הקטן קורא לי "אמאאא".
רצה אליו, והוא רוצה למיטה של אמאבא.
אוספת אותו בשמחה אלינו, ממקמת אותו באמצע, ביני ובין נ'.
והוא שוכב שם, כל גופו פונה אליי. מחבק לי את הראש עם הידיים שלו הכה קטנות וכה גדולות כבר.
מלטף את לחיי ואומר לי "אמא, אני אוהב אותךךך" פעם אחר פעם.
אין, אין, אין על הריגוש הזה, בדיוק זה. ככה, בול.
