Realitivity

מורה לי להתפשט מולך. אתה יושב על קצה המיטה ומתבונן.
מתפשטת לאט. כשמסיימת, עומדת מולך ומבטי חצי מושפל מטה חצי מסתכל עליך. המבט שלך עדיין רגיל.
מתרומם, מעביר יד על הגוף שלי, מלטף, צובט, מתקרב אל החורים, נוגע-לא נוגע. לא נוגע. שם לי כיסוי על העיניים. ומתרחק.
נותן לי להתבשל דקה, שתיים, נצח. אוחז בזרועותיי ומתחיל לסובב אותי בעדינות. להסתובב סביב עצמי. כמעט מיד אני מתחילה להסתחרר אבל אתה שומר על קצב יחסית נמוך, מה ששומר אותי בבלאנס יחסי. לאט לאט מחזיק בי פחות, ורק מתחזק את הסיבובים שאני כבר מבצעת עצמאית. וכשהידיים שלך משתחררות מזרועותיי הן מתפנות למשימות אחרות. אני כבר לא יודעת איפה אני כשנוחתת עליי הסטירה הראשונה. אני נבהלת ומאבדת שיווי משקל ואתה אוחז בי שאתייצב, רק כדי להורות לי להסתובב עכשיו לכיוון השני. ובסיבובים האלה אתה כבר משחרר כאפות יותר רציניות. על הלחיים, על החזה, על הבטן, התחת. צובט לי את הפטמות, מנשק אותי, מלקק לי את הפרצוף, יורק עליי. מפסיק לי את הסיבוב. מוריד לי את הכיסוי ומורה לי להביט בך. יורק עליי שוב, ושוב. מורח עליי את הרוק שלך. מנשק לי פטמה אחת וצובט לי את השניה בחוזקה עד שמוציא ממני זעקה. מורה לי לרדת על ברכיי, ראש וגחון על הרצפה, ידיים מפשקות חורים.
חובט בי בחורים עם יד חשופה, ואז גם עם קיין. כאב נוראי שאני לא יודעת להכיל. מאלץ אותי למנות את החבטות, ולומר תודה על כל אחת. אני מתייסרת. ושם אתה מוצא את עצמך פורח. כי מוציא ממני את אותן תגובות ראשוניות עדיין, בכל זאת. בוכה כבר. מתייפחת. מתחננת שתפסיק, ואתה רק נהיה אכזרי יותר. לוחש לי שאני כלבה מסריחה, ושאסתום את הפה המלוכלך שלי. שאיזה אפס אני ואיזו שפחה עלובה אני, שלא מסוגלת לשתוק כשאומרים לה.
מרים את ראשי מהשיער, מסתכל עליי, עם המבט (המבט!), חצי חיוך בתוך המבט הזה. מסנן "איזה זונה מצאתי לי". דוחף לי אצבע לפה, ועוד אחת. לש לי את הפה בברוטאליות. ואני עוצמת עיניים ומתמסרת ללישה הזו. עדיין מתמסרת גם כשיורק עליי שוב.
מייצב אותי על ברכיי ומורה לי להישאר עם עיניים פתוחות. ואני מביטה בך ומתמוגגת. הסדרה של הסטירות לא באה לי בהפתעה. אבל היא כן באה לי בהזמנה. נאנחת אחרי כל אחת ומגישה לך את השניה. גם כשבוכה לגמרי וקשה לי כבר להסתכל עליך. וכולי מפוצצת נזלת שנמרחת עליי ומתערבבת ברוק שלך. ושם אתה מפסיק לרגע, מסרק לי עם אצבעותיך את השערות שנדבקו לי לפרצוף. אוחז לי משני צידי הלסת ומנשק אותי. ואני מנשקת אותך, לגמרי. וכל הנוזלים האלה נמרחים על שנינו.
עוזב אותי, אוסף משהו מהשידה שלצידך, עוצם את עיניי עם אצבעותיך ומרפרף באצבעך על שפתיי. השפה העליונה שלי משתרבבת החוצה, ואתה נועץ בה תנין ששולח בי זרמים מוטרפים של כאב חדדד. אני נאנקת מולך ושולחת אליך מבט של תחנונים, שתפסיק את העינוי. והמבט שלך הזה. מהופנטת עליו. אז אתה פורט על התנין כדי לראות מה זה מוציא ממני. לסחוט את התגובה עד הסוף של הסוף שלה. ודי.
"בואי כלבה" גורר אותי מהשיער. בועט לי בתחת על הדרך, שאזדרז. מוביל אותי לפינת החדר, הרחוקה ביותר מהאמבטיה, ומורה לי לזחול לאמבטיה, שתראה. מתחילה לזחול, ראש מורכן מטה. "לא, לא ככה". מנחית את רגלך, נעל והכל, על הגב שלי, מוריד אותו למטה. "ככה תזחלי, על הגחון, טינופת". בולעת את הרוק, אוכלת את העלבון, וזוחלת. על הגחון. ואתה בדרך שלי שם, נעמד. מאלץ אותי לפנות ימינה ושמאלה כדי להתקדם. ודורך לי על כפות הידיים, חזק!, משתק אותי ומונע התקדמות. ואז נוזף בי על האיטיות הנוראית שלי. אומר לי שוב כמה אני מעפנה. כמה אני לא עומדת בתקן. ואיכשהו שם בתהליך הזה אני קצת מתפרקת מבפנים. קשה לי שם, וזה כל כך קשה לשמוע אותך אומר את זה. מנסה לגעת ברגל שלך עם הפנים, עם הלחי. להתחנף אליך. ואתה מנער אותי כאילו אני לכלוך.
"תלקקי את הנעל". ואשכרה עושה את זה.
אוסף אותי מהשיער וגורר אותי זועקת אל האמבטיה. פותח את זרם המים ובלי לתת למים להתחמם מפנה את הזרם ישר אליי, לתוך הפה שלי, מורה לי לשטוף את הפה. אחרי שמסיים פותח את המכנסיים שלך, מוציא את הזין, ומשפד אותי עליו מהפה. לא עד כדי הקאה, אבל כמעט עד שם, כל הזמן. עד שגומר. על כל הפרצוף שלי. ומורח לי את זה על הפנים ובתוך הפה.