רק חזרתי. רק חזרתי ובוער לי באצבעות לתעד.
ידעתי שיהיה היום קשה. ידעתי שחיכה הרבה זמן כדי לפרוק, ושלא יחסוך שבטו היום.
ובכל זאת, הידיעה אינה פוטרת מההפתעה ומהשיתוק.
אחרי שהורה לי להתפשט, כבר עשיתי חצי צעד מנטלי לכיוון השירותים, לריטואל הקבוע, שמשום מה לא הגיע היום.
הוא כופף אותי על ברכיו והתחיל להלום בי. בתחת (עוד!), בירכיים. הכניס לי אצבע לכוס, שהספיק כבר להגיב לחבטות, כך שהכניסה היתה קלה יחסית. חפר פנימה, וחפר, וחפר. ואני, שבדרך כלל משתוקקת למגע אצבעות, משתגעת על זיוני אצבעות, נחרדת. כואב לי בטירוף. הוא לא עושה את זה למען העונג שלי, הוא צובט לי בפנים, שורט אותי. זה נוראאא. אבל זה לא ארוך. די מהר הוא מפסיק ומושיב אותי. מתחיל לסטור לי. פצצות ללחיים. מוריד אותן בקצב, אחת אחרי השניה. צלצולים באוזניים, חתך בשפה הפנימית, והוא דוהר לי על הפנים. ועל השדיים. מעיף אותם מצד לצד. משלב בין סטירת שד לסטירת לחי, מרקיד אותי. אני בוכה. אני כבר מייבבת. מעולם לא הגעתי ליבבות מולו. דמעות, כן. יבבות קולניות, לא. עכשיו אני בוכה כמו ילדה. הסנטר שלי רועד. האף נוזל. אני בוכה. כשמסיים מתרומם ומושך אותי מהשיער, בזחילה על ארבע, לפינת החדר. פנים לכיוון הדלת. משאיר אותי בכריעה על הברכיים, ידיים על הירכיים. והולך. האף שלי נוזל ואני מרימה יד כדי למחות אותו. הוא אוסר עליי לזוז. אז האף נוזל. מדי פעם אני מצליחה להפסיק את היבבה המתמשכת שלי ולפקוח עיניים. רואה שני חוטי נזלת נוזלים לי מהאף, מטפטפים על הירכיים. אחד אחרי השני. ואני כל כך פאטתית שם. כורעת, מכונסת, לא מצליחה להפסיק לבכות, ונזלת נמרחת לי על הרגליים. לוקח לו שעות. בוחנת בקפידה את שני החוטים, מנחשת מי מהם יטפטף קודם. שומעת אותו מתעסק עם המיטה ונדמה לי שאני יודעת מה צפוי לי בקרוב. מה שמוסיף ללחץ ויוצר גל נוסף של דמעות הנקוות בעיניים.
אחרי מה שנדמה כשעות, כשהרגליים כבר מאובנות לי, הוא בא. קושר לי משהו על העיניים, כיסוי. מרים לי את הפנים, כנראה כדי לבדוק אם הכיסוי יושב טוב, ואני חושבת שהוא בטח רואה אותי כולי מפוצצת נזלת, ואיזה פאטתית אני עכשיו... חוזר לעיסוקיו. העולם שחור לי ועכשיו אני רק שומעת אותו מתעסק שם. הכיסוי כאילו ייבש לי את הדמעות אבל העיניים מרגישות לי מתנפחות תחתיו ודומעות בלי שליטה. אני בוכה כתגובה מתמשכת על הכאב, אני בוכה על המצב המגוחך שאני נמצאת בו, ואני בוכה גם כי אני מקבלת אותו. את המקום שלי. בכי של קבלה.
כשהוא בא הוא מושך אותי לעמידה מהשיער, מוביל אותי אל המיטה ומשליך אותי עליה. ללא מילים הוא מורה לי לפשק גפיים, כך שכל יד וכל רגל נקשרת לפינה אחרת של המיטה. אני עקודה, ואני משותקת מפחד. כל הגוף שלי חשוף שם, ואני לא מפסיקה להתעוות ולנסות לזוז, להימנע מהבלתי נמנע. מרים לי את הראש מהשיער ודוחף כרית מתחת. מלביש לי משהו על הראש.
אוזניות. ואז אני שומעת רעש לבן. כזה של שלג בטלוויזיה (בדיעבד מסתבר שזה דווקא היה רעש ורוד. כן, מקטלגים אותם בגוונים שונים).
בשניה אני נזרקת בראש למרתף עינויים בק.ג.ב, כל הגוף שלי נלחם, הפה רועד, נושכת את השפה, החבלים קורעים לי את הידיים ואת הרגליים. אין לי מילים לתאר את ההרגשה. אילו מילים יכלו...
ופתאום סטירה אדירה, ומתוך כיסוי העיניים אני נשבעת לעצמי שראיתי כוכבים. באמת.
מכה אותי. חובט בי. עם יד פתוחה. יד פתוחה על הדגדגן. גיהנום.
אחרי קצת זמן קיין בכף הרגל, ואני צורחת. משתיק אותי.
ואז ובכף השניה.
לא בוער לו בין הכאפות. אין רצף.
בכוס.
בירך.
בחזה.
הפסקה.
כל הגוף שלי מכווץ, מתכונן, מפוחד. וכלום לא קורה.
עובר נצח, הרעש הזה מוציא אותי מדעתי, ההמתנה מאכלת בי.
מצבט תנין בחלק התחתון של יד שמאל.
עוד אחד בירך שמאל הפנימית.
עוד אחד בפטמה הימנית.
ואחרון חביב בשפה הימנית. ושם אני מאבדת את זה.
אני בוכה, אני מייבבת, אני לא מסוגלת. הגוף מתעוות ככל שהחבלים מאפשרים. והוא מלטף לי את הראש, מרגיע. בסוף הוא מוריד את התנין הארור מהשפה, ואחרי שתי שניות של זוועת עולם אפילו חמורה יותר מההרגשה שהיתה עם, זה נרגע. ולא אכפת לי בכלל מהשאר. אחר כך הוא מוריד אותם, אחד אחד, ואני נזכרת שבעצם כן אכפת לי.
הפסקה. דממת רעש לבן. החירפון בשיאו.
ההפסקה הזו משבשת אותי לגמרי. ברור לי שהיא תיפסק עם משהו שלא ינעם לי כלל.
מכת קיין אדירה לכף הרגל. היא שוברת כנראה את הקיין, שכן משהו מתעופף לי לצד הגוף, וככה היא גם הרגישה.
שם עליי שמיכה. מוציא משהו מהמקרר, מרים את ראשי מהצוואר ונותן לי לשתות מים קפואים. מצמיד לי לשדיים בקבוק קפואאא. ומתיר אותי. אחד אחד החבלים יורדים, והאוזניות, וכיסוי הראש. החופש ניתן אבל הגפיים פסוקות. שולח אותי לשטוף פנים. מול המראה אני מגלה פרצוף נפוח ואדום. לא מזהה את עצמי שם כמעט. שוטפת במים קרים, עוד ועוד ועוד, עד שהפנים קצת מתקררים, וחוזרת.
נשכבת על המיטה לצידו והוא נצמד אליי בחיבוק עוטף. בניגוד לפעמים קודמות, בהן לקח לי זמן להיענות למגע שלו, הפעם הצטרכתי את המגע הזה מיידית. נעניתי לעטיפה וחפנתי את עצמי בתוכה. ובאורח מפתיע, התהום העמוקה הזו שהגעתי אליה רק כמה דקות קודם, היתה מאחוריי תוך דקות בודדות. ושוב אנחנו על המיטה מצטחקקים, מדברים, מסתכלים בעיניים, מחייכים.
פינקתי אותו בעיסוי ארוך והוא, בתמורה, עינג אותי עם אצבעותיו השלובות לאחור ומכוונת בדיוק על הדגדגן שלי. כשמצצתי לו הוא דחף אותי לאיזור התחת. ליקקתי. שאלתי אם מרשה לי להיכנס, והוא הרשה. הכנסתי לו אצבע בעדינות תוך ליקוק מסביב וליקוק הביצים. לאט לאט ניסיתי להכניס יותר. כשהגעתי לאמצע האצבע פחות או יותר הוא הורה לי להוציא. כמו ילדה קטנה שמחתי על הסוכריה שלי. משך אותי עם התחת אליו והתחיל להתעסק לי בחורים עם האצבעות. את האצבע שטיילה בתחת הוא הושיט לי לניקוי.
ואז הושיב אותי על הזין שלו. לבחירתי, עם הגב אליו. רכבתי כמו משוגעת.
מהר מאוד התקרבתי לשיא. וכמו שמתחילה לטפס במעלה האורגזמה, הוא יוצא ממני בהחלטיות.
נותן לי מספר שניות להירגע, ושוב נכנס. אוספת את עצמי מהתסכול, ומתניעה את עצמי שוב.
השיא עוד היה שם בסביבה, ותוך לא הרבה זמן שוב דגדגתי אורגזמה. ושוב הוציא!
בפעם השלישית כשהתקרבתי פשוט אמר - אל תגמרי - בלי להוציא. אפילו הגביר את הקצב, לשגע אותי.
נשמתי, ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, רק לא לגמור. והוא ברקע אוסר עליי לברוח מהלך הרוח "כי מתישהוא אני אולי ארשה בכל זאת".
ואז, כשנתן, התפרקתי לו שם על הזין. ה-ת-פ-ר-ק-ת-י.
אחרי שסיים איתי (ונתן לי שוב 😄 ), הורה לי לשכב על הצד, שכב גם הוא על הצד, וזיין לי את הפה עד כמעט הקאה, וגמר לי על הפנים.
לפני 16 שנים. 26 בינואר 2008 בשעה 0:59