לפני 16 שנים. 19 בינואר 2008 בשעה 8:47
הזיכרון שלי משחק איתי.
* מצד אחד יש את האני הכנועה, שרוצה להיות שם ב-100% לפחות ולתת שם את כל מה שיש בי. גם כשאנחנו לא ביחד. ולמען האמת, הוא לא דורש שם כל כך הרבה.
* מצד שני, יש את האני העצמאית. שנעמדת על רגליה האחוריות. מסרבת להרפות ולהפוך למשנית. שמשתמשת בזיכרון הסלקטיבי שלי, וגורמת לי לשכוח. לא לעמוד בהתניות.
והוא אמנם לא דורש כל כך הרבה, אבל מה שדורש - דורש - ולא מתרכך.
מעמת אותי עם השיכחה שלי, עם חוסר העמידה. מתאכזב. מעניש.
וההרגשה הזו שזה יוצר אצלי; העצבות הטוטאלית על מה שעשיתי לו; הידיעה שהעניש, למרות ששונא להעניש; הצורה שבה זה הופך אותי לילדה קטנה ונזופה; האכזבה מעצמי.
