Realitivity

שונאת אותך היום!!!!!!
על האכזריות
על ההקפדה
על חוסר הרצון לוותר
על העקיצות האלו
שונאת!!!

בעיקר על זה ששם לי מראה מול הפנים וגורם לי להרגיש קטנה קטנה

האדון שלי אומר שאני בכיינית.

אולי אני באמת בכיינית (not that there's anything wrong with that), אבל נראה לי די אכזרי לשלוח אותי לריצה של חצי שעה לפחות בטישירט בלבד. בקור, בלילה, ועוד כל יום עד להודעה חדשה.

ועל מה? על זה ששכחתי לכתוב לו הבוקר מייל שמפרט את האורגזמה של אתמול.

עוד תמורה שקיבלתי היא שעכשיו צריכה להתחיל batch חדש של מיילים יומיים, המפרטים את העונג הצרוף שאני חווה בריצות הגיהנום מהכפור.

שונאת עונשים. גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ומטומטמת שלא יודעת אחריות מהי. ומה שמדהים זה שאני לא מקבלת אותם בקלות. באמת כמו ילדה קטנה. מתעצבנת עליו. שונאתתת אותו על שמתעלל בי. והכי סובלת מזה שמהעינוי הזה בדיוק, מלראות אותי מתפתלת כדי לקבל את זה, מזה הוא שואב את רוב ההנאה שלו.

מדגדג לי...
מציק לי....
בא לי....

חרמנית
רוצה סשן

לכאוב
לזחול
לרדת

גרררר......

מלחמות הן כר הצמיחה הגדול ביותר בעולם המודרני
שריפות משאירות אדמה חרוכה אבל פוריה הרבה יותר מזו שעמדה לפניה
לפעמים דרוש wipeout כדי שיווצר משהו חיובי אחרי

אבל הקורבן...

בסוף זה יוצא לי כמו כל פוסט-שנה-חדשה סטנדרטי.

האמת היא שהרצון/צורך לכתוב היום נבע מהתחלה די מחורבנת לשנה החדשה.
ליתר דיוק, סיום מחורבן מאוד לשנה הקודמת - שזה, כשלעצמו - לאו דווקא סימן מבשר רעות לשנה החדשה. יש כאלה שיגידו אפילו שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה... וכו'...
הצרה היא שגם תחילת השנה החדשה היתה בסימן שלילי ומבאס כזה.
ואז זה פתאום התהפך, ונוצר מן זיק כזה של חיוך ואושר ותקווה.
ואני יודעת שזה נשמע קצת פאתטי וילדותי, אבל לפעמים זה כל מה שנדרש.
לפעמים ההרגשה הזו של נאחס יוצרת נאחס. ולפעמים כל מה שצריך זה שמשהו חיובי אחד יקרה בשביל שהכל ייראה הרבה יותר טוב.

אז בסוף יוצא לי פוסט סטנדרטי ואין בזה שוווום דבר רע. להיפך.

כמה רגש

לא מסוגלת שלא לכתוב על זה

כמה רגש ורגישות באדם אחד

ואצילות

מבינה לחלוטין את דברייך

ומקווה לעמוד בסטנדרט הגבוה שיצרת...


אולי בגלגול אחר... אולי...

סוף שבוע לוגיסטי

לגייס כח... וסבלנות...

Breath in, breath out

ועכשיו לעבודה

דווקא בזמנים בהם אני למטה בחיים, הוא בא ומושך אותי למטה מולו, ואני מתאווררת.
את כלבה?
אני כלבה.
אז תנבחי.
ואני מחקה כלב באופן עלוב. לא מצליחה מולו לעשות 'על אמת'. מרגישה מטומטמת.
תרדי על ארבע.
יורדת על ארבע, בגדים של העבודה (אוף!), על רצפת המטבח.
את כלבה?
אני כלבה.
אני חושב שצריך להוריד לך צלוחית מים לרצפה, נראה לי שאת צמאה.
מותר לשאוב או רק ללקק?
ראית פעם כלב ששואב? תלקקי.
מלקקת.
רעבה?
כן אדוני.
* מחממת פשטידה *
על הרצפה?
כמובן.
רוכנת מעל הצלחת, תופסת את הפרוסה עם השפתיים, עם השיניים.
אוכלת. די ביעילות דווקא.
מותר לקנח בבייגלה?
כלבה אוכלת בייגלה? אז אסור.
תנבחי.
נובחת שוב, הפעם כבר דומה.
מה עוד עושה כלבה? מביאה נעלי בית, נכון? לכי להביא.
על ארבע?
כמובן.
* מהדסת עד החדר * {רחוק!}
* מרימה נעל בית באמצעות הפה *
כשחוזרת למטבח הברכיים כבר כואבות לי.
תזרקי אותה ממך.
עכשיו FETCH!
מה עוד עושה כלבה?
עכשיו PLAY DEAD!
ואני שוכבת על הגב עם הגפיים מקופלות מעלה, מרגישה מטומטמת.
תנבחי.
נובחת. הפעם כמו כלבה אמיתית.
אוקיי, את נעל הבית בחזרה לחדר.
* מהדסת עד החדר * {וזה מרגיש עוד יותר רחוק!}
תפשילי מכנסיים ותחתונים.
* מפשילה *
רוצה לשמוע ספאנק.
* ספאנק *
וואו, זה נשמע לא רע.
תצבטי לעצמך את הדגדגן.
* צובטת *
והוא לא מרוצה מהצביטה שלי.
גם אני אם הייתי הוא לא הייתי באמת מרוצה.
עוצמת עיניים וצובטת, מנסה להיות רעה אל עצמי כמו שהוא אליי.
מצליחה. בערך. אבל זה מספק אותו.
שתי אצבעות פנימה, ולטעום. טעים?
לא במיוחד... טעמתי דברים טעימים יותר.
משום מה זה מצחיק אותו.
רצית בייגלה? אז לכי תביאי.
והדרך למטבח, על הברכיים, ארוכה מאי פעם.
חוזרת מקץ נצח לחדר, שלוש ורבע חתיכות בייגלה ביד.
תאכלי בייגלה ברוטב.
מרטיבה את הבייגלה ואוכלת, מהרצפה. והטעם דומה למדי לטעם של בייגלה בלי רוטב.
הוא מרוצה ממני.
ואני מרוצה מעצמי. פעם ראשונה שאני מבסוטה מעצמי על הגחכתי.
גאה להיות הכלבה שלו.
עכשיו תביאי עצמך לשיא.
איך שרוצה?
איך שרוצה.
מזנקת מהברכיים אל השידה, מוציאה את החבר הטוב, ומתחילה לשחק.
והוא שם, קהל שלי.
לא יודעת לגמור כשיש לי קהל, אף פעם.
אבל זה קורה לי. לראשונה. זה קורה לי. בזכותו.
והוא נהנה מההנאה שלי, מהקולות שלי, מההתרגשות שלי.
מרים אותי מהרצפה של החיים.

בימים רגילים, הרחוב מלא צלילים, צבעים, חיים.
בימים האחרונים הכל בחוץ אפור
בימים רגילים, התנועה הבלתי פוסקת מרגישה כמו שיגרה נעימה של חיים
בימים האחרונים הכל קשה וצולע
בימים רגילים, אם יש חדשות רעות, מחייכים לעומתן וסופגים אותן פנימה
בימים האחרונים הן נוחתות כמו משקולת

מן מטר כזה של חדשות רעות והרגשה רעה והכל קשה ולא נספג ולא מוכל
רק יושב לי על הראש, מכביד ומקשה ומתסכל

ומוצאת את עצמי תוהה אם "החיים קשים" זו סתם אמרה כזו או שיש באמת אנשים, מן איוב-ים כאלה, שהחיים מנחיתים עליהם קשיים. בסדרות.

לא רוצה להיות איוב.

יום מעפן
פיכס
שייגמר כבר