Realitivity

איזה סשן.
כל פעם מחדש אני נדהמת מהעוצמות של כל מפגש בינינו. וזה מעצים לי את תחושת הפחד המהול בציפייה מטורפת ומחרמנת, מהפעם הבאה, לפעם הבאה. וכל פעם, כמו שכבר חשבתי וכתבתי, אני מרגישה שהגענו לקצה שלי, ושמה כבר אפשר בכלל לעשות בי יותר. ויודעת שהוא ימצא, ושזה יהיה מטורף.
איזה סשן.
הפעם הוא חיקן אותי. מצחיק איזה התרכזות יש לי כל פעם באקט ההתרוקנות הזה. מרגיש לי כמו מעין טקס. הכנה. עבורו. אז הפעם הוא לא נתן לי את העונג לעשות את זה לבד. הפעם הוא עשה לי את זה. הוא בכלל לא השאיר לי יכולת תמרון. קבע עובדה. ואני בשוק מעצמי, אבל אפילו לא ניסיתי להילחם בזה. פשוט הנהנתי. כופף אותי על מעקה האמבט, הורה לי לפשק את התחת, ודחף לי את הצינורית לרקטום. פמפם את המים פנימה, וזה הרגיש לי כאילו משפריצים לי המים החוצה מהבטן. הושיב אותי על האסלה ונעמד מולי, התבונן, המתין. לא הייתי מסוגלת. זה פשוט סירב לצאת. אז שוב, כופף, פתחתי, דחף, פמפם. ושוב לא הצלחתי. אבל הוא לא ויתר. וכמה שהסוגרים שלי לא הסכימו להיענות לאקט המשפיל הזה, אחרי מספיק נוזלים שהוחדרו לי למעיים, כבר לא היה לי צ'אנס. וככה, מולו, התרוקנתי. זה המשיך ככה עוד מיליון פעם, עד שהייתי נקייה לחלוטין. והוא היה שם, לאורך כל הדרך. השתנתי מהתחת, והפלצתי, וחירבנתי, והסרחתי שם את כל החדר, והוא עמד שם, וצחק עליי. ואם בהתחלה התכווצתי שם וניסיתי להיעלם לתוך עצמי, בהמשך פשוט קיבלתי את האני המגוחכת הזו והשתחררתי שם מולו לגמרי בכל המגעילות שלי. מקץ שעה ורבע (!!!) הייתי נקייה.
ואז זה התחיל.
סטירה אדירה, צפצוף מתמשך באוזן, ואני נמשכת למטה לרצפה. הגוף רועד, מקור, מציפייה, מפחד. סדרה בלתי נגמרת של הצלפות, בתחת, בכוס, קיין על כפות הרגליים, על העקבים, סטירות. ואני צווחת. משטח לי את הפרצוף על הרצפה, ומרים אותי מהשיער. "מה, כלבה?" ואני שותקת, אין לי מה לומר. וממשיך. וכואב, נורא כואב, ואני בתוך זה, לגמרי. שוחה שם בתוך התנועה המוכתבת. נעה קדימה עם כל חבטה, ואחורה ולמטה - חזרה למקום - ולמעלה עם כל משיכה בשיער, ולמטה, חזרה למקום. יורק לי על הפנים ומורח עליי, דוחף לי לפה. הפנים שלי רטובות, תערובת של רוק, דמעות ונזלת שמטפטפת לי מהאף ללא שליטה.. השיער נדבק לי לפנים, ואני מרחפת שם. ועוד סטירה וכשאני פותחת עיניים אני רואה דם מטפטף ממני על הרצפה. "אני מדממת" אני שומעת את עצמי אומרת. "אז?" הוא עונה. אומר לי לירוק, יורקת דם. דוחף לי אצבעות לתוך הפה, ממשש את פנים השפה, מוציא אצבע אדומה במקצת. עוזב אותי, ואני כמו סחבה מוטלת שם על הרצפה. חוזר עם בקבוק מים ומורה לי לשתות. שותה קצת. ממשיך להצליף בי עם יד חשופה. יודעת שכואב לי מאוד ולא יודעת איך, אבל אני כבר לא באמת סובלת. להיפך, אני איכשהו ניזונה מהחבטות האלה. צריכה אותן כדי להמשיך לצוף. ואז הוא מפסיק.
סוחב אותי מהשיער אל האמבטיה ודוחק בי להיכנס, על ארבע. נכנסת. מסובב אותי עם הפנים אליו, לא מרפה מהשיער. קר לי בטירוף, האמבטיה הזו קרה, והברכיים שלי נוקשות. משתין עליי. מכסה לי את הגוף. וכל מה שאני חושבת זה שהוא כל כך מחמם אותי, ואיזה נעים, ותודה. אומר לי לעצום עיניים ומשתין לי על פנים, על כל הפנים. מתרכז בשפתיים. והן קמוצות. מפללת שלא יאמר לי לפתוח את הפה. והוא לא אומר. ומסיים.
ומהשיער הוא מכוון אותי, מככון לי את הפה לזין, שעומד כמעט לגמרי, ודוחף לי אותו לפה. חזק. מאלץ כניסה עמוקה ותוך שניות אני מקיאה. עליו. על הזין. המון קיא. קולטת שהוא מרפה, כאילו חושב אם להמשיך בכל זאת או לנקות, ומחליט לנקות. פותח את המים, שוטף את הקיא, אפילו נותן לי קצת לגרגר. ושוב. וכאילו המטרה שלו היא לגרום לי להקיא, לא רק שהוא לא מרפה. הוא אפילו מזיין לי את הפה באופן יותר ברוטאלי, ושוב מאלץ הקאה. ושוב מנקה, ושוב. וככה חמש או שש פעמים, ואני כבר רועדת כולי מהמאמץ וההקאה, והוא מפסיק. נכנס לאמבטיה לצידי, ושוטף אותי בכזו עדינות, בכזה רוך. ואני רועדת שם, פנים מלאות דמעות, ונזלת, ומקנח לי את האף עם האצבעות, ושוטף לי את הפנים. מחבק. מנשק. מחייך.
כשאני יוצאת מהאמבטיה הוא מחכה לי במיטה. שוכב, מכוסה כולו. חמוד. שוכבים שם במיטה בהתכרבלות נעימה כזו. הרבה זמן. מתחיל לשחק לי בכוס, בדגדגן. המשחק הכואב/מדהים הזה. חושף את הדגדגן ומעסה אותו. גורם לי להתפתל מכאב מענג מכאיב מחרפן. "תזיין אותי, בבקשה". "לא". ושוב מבקשת שם תוך כדי התפתלות ושוב מסרב. צוחק לי בפנים. "למה לי לזיין אותך" הוא חצי שואל, "כל כך נעים לי לגרום לך להתפתל". וממשיך, ומחרפן אותי. ודוחף לי אצבעות לכוס, מזיין אותי עם האצבעות, ודוחף לי את האצבעות לפה. מחזיר אותן לכוס, ומהכוס לתחת ומביא לי שוב לפה. אני לא רוצה, ומתחננת אליו שלא, ובכל זאת, ומלקקת. ואין לזה טעם, ומוצאת את עצמי מודה לו בלב שהוא עשה עליי עבודה כל כך יסודית קודם... מוריד אותי מהשיער אל הזין, למצוץ. ומוצצת, ומלקקת את הביצים, ואז הוא מוריד אותי אל כף הרגל שלו ודורש שאעשה את מה שלא מסוגלת לעשות. את מה שהצהרתי עליו כעל גבול. אני מתפתלת ואומרת שאני לא מסוגלת. תנשקי, הוא דורש. מנשקת. "תגרמי לי להעריך אותך", הוא אומר שם. ופתאום הכל מתנקז ממני. פתאום אני לא רוצה להיות שם. פעם ראשונה שאני לא רוצה להיות שם. כל גבולות היכולת שנדמה לי שנמתחים, בכאב, בהשפלה, איתם אין לי בעיה. לפחות לא כמו עכשיו. "תגרמי לי להעריך אותך" הוא אומר שוב, ומושך אותי מהשיער ללקק.
פשוט פלטתי אותה שם, את מילת הביטחון, פשוט פלטתי. רק רציתי שזה ייגמר. לא רציתי להיות שם יותר. הוא משך אותי למעלה אליו, לחיבוק. ולא יכולתי לגעת בו. הרגשתי הכי נמוך בעולם, שאכזבתי אותו, אבל הרבה יותר מזה, שהוא אכזב אותי. שהוא היה צריך לדעת. לחש לי באוזן שהכל בסדר, ורציתי לצרוח לו לתוך האוזן ששום דבר לא בסדר, ונמנעתי מהמגע שלו. לא הייתי מסוגלת. לא הייתי שם. שכבתי כמו בובה. הוא שכב ליידי והרגשתי את המתח הזה שישב שם בינינו והרגשתי את הבאסה שלו, והיתה לי הרגשה כל כך מזופתת. אחרי דקות ארוכות של שכיבה שם, ללא מילה, פנינו והסתכלנו אחד לשניה בעיניים. המבט שלי היה קצת ממוסך, מהדמעות שמילאו את העיניים בלי לנזול, והוא הביט עליי ואמר "סליחה". ואני, אני קטונתי אני. סולחת לו באוטומט. וכן חיבוק, ארוך ומרגיע.
תמיד אומרים שאין כמו מייקאפ סקס. ואין כמו מייקאפ סקס, זה נכון.
בסוף הוא אמר שמה שלא הורג מחשל. אותנו, הכוונה.

comic relief: אחר כך בירה, וכדי להשלים את התמונה הגרוטסקית של הפרשות הגוף שלי קינחתי במנת גרעפסים הגונה. עכשיו נשאר רק מחזור. את כל שאר ההפרשות שלי הוא כבר חווה.

מזה הוא מקבל קיק הרי, מלהכאיב. להכאיב מאוד.
מזה, ומלבקש את הבלתי אפשרי, ולראות אותי יוצאת מגדרי עבורו, לבצע.
היו עד עכשיו שני סשנים בסך הכל. רק שניים. אבל העוצמה שלהם חרוטה בי עמוק.
בכל סשן הוא גירד לי את גבולות היכולת, ואני נדהמת מזה שהצלחתי.
סף הכאב שלי נמוך, ולא צריך הרבה בשביל לטלטל אותי פיזית, כך שזה קורה די מהר איתו.
הזהירו אותי ממנו, שהוא נסיין. נהנה לשחק בראש של הנשלטת. אבל אני, שאני ארתע מכזו הצהרה? נמשכתי יותר.
והנה הפגישה הבאה מתקרבת, והוא עם עבודת הכנה יסודית שתביא אותי לשם כבר במצב לא ברור.
אומר שהגיע הזמן לעלות מדרגה. שכדאי לי לשנן את מילת הביטחון (כשלעצמה הצהרה לא לעניין).
אמרתי שאנחנו ממילא כבר מגרדים לי את הקצה הפיזי. שאל כמה. אמרתי 75%. גיחך.
אמר שכל פעם שנתקרב ל-100%, זה יתרחק קצת. גבולות היכולת יתגמשו.
ואותי זה מפחיד בטירוף.
והנה הפגישה הבאה מתקרבת, וקשה לי לומר אם יותר מצפה או יותר פוחדת.
תוהה אם אמורה לפחוד ככה בכלל.

בימים האחרונים הראש שלי לא מחובר טוב.
יש לזה לא מעט הסברים מהחיים, אבל אותו זה לא עניין אתמול.
היה לי עונש לחשוב עליו, ועבר כמעט שבוע מאז. ולא עלה לי שום עונש בראש.
ויותר מזה, לא פניתי לאדוני בהצהרה שלא מצאתי עונש. נתתי לזה לצאת לי מהראש.
הוא זה שפנה אליי ושאל.
לתשובתי השלילית, הוא אמר שאני מאכזבת אותו. והשתתק.
כל היום לא דיברנו.
בערב הוא סימס לי לחכות לו למטה.
הוא הגיע עם האוטו, סימן לי להיכנס, מבט חתום.
התחלתי לומר היי, אבל הוא היסה אותי, ולחץ על הדוושה, ממהר להגיע.
מילה לא נאמרה שם.
אחרי כמה דקות הגענו לפינה חשוכה.
הוא אמר לי לצאת מהאוטו.
הוא אמר לי לפשוט את המעיל.
הוא אמר לי ללכת, להיעמד ליד העץ, עם הפנים לעץ.
נעמדתי.
הוא התקרב אליי, סידר את התנוחה לשביעות רצונו (ידיים פשוטות לצידי הגוף, מבט לעץ).
אמר, בשקט, שהמבט לא יזוז מהעץ, "לטובתך".
והלך, נכנס בחזרה לאוטו.
עמדתי. לא העזתי לזוז.
לרגע חשבתי שהוא ידרוס אותי, או משהו כזה.
אבל הוא לא זז שם, לא שמעתי אותו.
והיה שם קר. בטירוף.
ולא העזתי לזוז.
הרגליים נטועות בקרקע. הידיים קופאות.
אחרי כמה זמן הרגשתי איך אני זזה, כמו צמח ברוח. שורשים ברצפה, וגבעול מתנדנד.
עצרתי את הנדנוד. אסור לי לזוז.
אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם. הרגיש כמו נצח.
והוא, באוטו, מסתכל עליי, או שלא. כועס עליי, זה ברור.
פתאום צפצוף, והבהוב. ואני לא יודעת אם להביט אחורה או לא. הוא לא הרשה.
והוא צועק "תכנסי".
נכנסתי.
הוא לא מביט עליי. מתחיל לנסוע, לאט הפעם.
ומגיעים אליי, והוא אומר לי ביי.
וזה חותך לי באוזן, בבפנים.
מאלצת את עצמי בכוח לקבל את זה.
עונה לו ביי, יוצאת מהאוטו ושומעת אותו נוסע. לא מביטה.

ועכשיו הוא רוצה לפגוש אותה.
צ-פ-ו-י.....

הרגשתי עצובה בשבילך, היא אמרה.
עצובה.
החברה היחידה שיודעת, שמודעת. שלאורך זמן מפרגנת ומבינה, על מה אני מדברת.
זו שיכולה לקלוט את הנטייה שלי לכניעות בהבנה.
שלחתי לה לינק אתמול. חשפתי בפניה את הניק החדש.
שתקרא מה עובר עליי, שתראה איזה כיף לי. מה הוא עושה לי. מה הוא עושה בי.
תיארתי לעצמי שהאופן בו בחרתי להתבטא הוא די, איך לומר, גס. חודרני.
היה לי ברור שהתגובה לא תהיה לקונית.
היא אמרה שהכאב זעק מכל מילה שלי, ושזה לא כאב טוב.
שזה מעבר למה שהיא יכולה לדמיין כמשהו שתורם לאינטראקציה.
אירוני קצת.
כי גם אני, אם הייתי נחשפת לבלוג שלי בעיניים אובייקטיביות, כנראה הייתי מזדעזעת.
מן מנגנוני הגנה כאלה.
אותם מנגנוני הגנה שאני מוסרת לו כשאני איתו.
אותם מנגנונים שמסירתם לאחר היא זו שיוצרת את הסערה המטורפת הזו.
ונילי לא יבין.

חבר שלי, שעשה בחורה של חבר שלו קיבל ממנו מכתב שאני פשוט חייבת לצטט. אפילו תוך סיכון שאעשה לעצמי אאוטינג מולו אם אי פעם יגיע לאתר ולבלוג, זה פשוט כתוב כל כך יפה שהייתי חייבת. אז כאמור, לא מדובר בטקסט מקורי שלי, זכויות היוצרים לאנונימוס:

----------------------------------

חישבתי ומצאתי שזה היה היום ה-143 הכי גרוע בחיים שלי. נקודת אור. יכול אני להתנחם בניסיון של 142 יום אחרים, חשוכים, מדכאים.

מישהי ממעמד גבוה מסיפור קודם, אמרה עליהם שהם שני אנשים קטנים שעשו משהו טיפשי. זה כיף להתלות באצולה. הם תמיד יראו את המציאות בהתנשאות המבוקשת, ולמזלי זה בדיוק מה שהרופא רשם.

היא שכבה איתי. מפברואר ועד מאי. והייתי רע אליה. ואז, מתי שאני הייתי חבר של מעמד גבוה, שהיא כ"כ שונאת, היא היתה חברה של איזה ילד אחר. ונראה לי שגם הוא היה רע אליה. ואז שכבנו בסוף אוקטובר, לפני שבועיים. היה נורא. היא אמרה איכס, היית עם מעמד גבוה. אני אמרתי איכס, היית עם הילד האחר. ואז במשך שבועיים וחצי סימסתי לה. רציתי לשכב איתה. אבל היא לא רצתה. אז מה כבר יכולתי לעשות?

היום הוא הזמין אותי אליו. הוא רצה שנראה משחק ביחד. ונצא. אנחנו אף פעם לא יוצאים. הוא תמיד נשמר בבית. מוגן בפורנו באינטרנט, וספות מאיקאה. בטעם טוב בריהוט ובגדים וחולשה מבפנים. הוא אף פעם לא השיג בחורה. תמיד סידרו לו. תמיד הכינו לו. המאמץ שלו אף לא היה שלם. הוא לא למד את הכאב האמיתי של הכיבוש. הוא נכנס לתוך העולם של האוניברסיטה והסתכל על הבנות כמו ילד מעיירת פיתוח בחנות ממתקים, כאילו אף פעם הוא לא ראה, כאילו והוא צריך לטעום מהכל. הוא שם מלוחים על השולחן. אמרתי לו שחבר אמיתי היה שם לי גם רוטב. הוא סיפר איזה בדיחה מטופשת. ואז הוא אמר שהוא שוכב עם ההיא.

יומיים אחרי שישבתי במיטה שלה כואב והמום. הוא שכב איתה. הוא הגיע אליה הביתה אחרי שהם קצת התנשקו. ובמשך 4 שעות הוא שכנע אותה לשכב איתו. ושבועיים שלמים הם שוכבים. והוא לא מספר, ואני מסמס לה. ואני מאונן לבד ובדד. והוא יודע, ולא מספר. והיא מרגישה רע עם זה. אז היא מספרת לצד שלישי. והצד השלישי, ברייה נאמנה שכמותו, צד שלישי נפלא שעבר דבר דומה מאותו הוא רק לפני חודשיים, אומר לה שיש לה ולו, שיש להם 24 שעות לספר. והיא אומרת שהיא לא סופרת אותו. שאם אני רוצה אז היא שלי.

ואני יושב אצלו. עם בקבוק גולדסטאר. מסתכל על משחק שכבר לא מעניין. והוא מתוודה, ולא מתנצל. ואומר שככה הוא, חרא בנאדם. ואני לא רוצה לשבור עליו את הבקבוק. כי מה זה כבר ייתן? כי אני יודע כמה היא חלשה. אלוהים ישמור כמה אני ניצלתי את זה. ואני יודע שאני אמרתי לו שהוא יכול לשכב איתה. והוא ניצל את זה. ואני כולי מאשים את עצמי. ולא אותו. והוא ממשיך עם הבדיחות. ואני בוהה במשחק. ומצלצל אליו חבר לשאול אם עוד לא הרגתי אותו. ואני בוהה במשחק. ואני הולך, והוא שואל למה שלא נצא, ואני אחרי 40 דקות של השפלה, מסרב, והוא רוצה לרסק לי רוטב, כמו חבר אמיתי, ואני רוצה לרסק לו משהו אחר.

ואני צולל לתוך הרחוב, שוקע באלכוהול ובסיגריות. ואני חושב, ומדבר על זה, וחושף ומאמת. ומחליט. לא באמת מחליט עליה, כי אף לא הערכתי אותה מספיק כדי להיפגע ממנה. לא באמת מאמין לה שהיא לא רצתה, היא כבר אישה מבוגרת, היא אחראית למעשיה אבל she is dispensable. אז אני מחליט עליו.

אין לי חברים חלשים. אין לי חברים שברגעים חשובים, יתכסו בשמיכה "אני חרא בנאדם" וילכו עם היצרים שלהם. אין חברים לי שיבגדו בחברים שלהם, אין לי חברים שיתנו לבחורה להפריד ביניהם. האמת? היה לי אחד כזה לשבועיים. עכשיו כבר אין.

----------------------------------

איזו כתיבה.

וגם עומד לו לא רק מלהכאיב לי :)

לא זוכרת שהיתה לי אי פעם תחושה כל כך עזה של רצון להוכיח שאני שווה מישהו.
שווה שירצה אותי.

לא זוכרת שהיתה לי אי פעם תחושה כל כך עזה של רצון לרצות מישהו (למה לא יודעת איך לנקד? הכוונה היא ל-to please, לא ל-to want).
להיות הכי טובה שיש עבורו.
להוכיח לו (לעצמי) שאני ראויה.

ובכל זאת אנושית, ובכל זאת טועה.
ולא זוכרת שהרגשתי אף פעם בושה כזו גדולה על שטעיתי. טעות מודעת.
ולא זוכרת שבעבע בי אי פעם הצורך הזה להתנקות, לספר, להתוודות.

כתבתי בפרופיל משהו שאני מאוד מאמינה בו. אני פה בעולם הזה כי איפהשהו בבפנים, בנשמה, דחוף לי להיחשף ולהתקלף.
להיות אמיתית, נטו, אני. במקום הכי רגיש ופגיע ומלא וחזק.
ומצאתי אותו.
את זה שמולו זה נכון שזה יקרה.
את זה שלוקח אותי לשם.
בטבעיות,
בחום,
באלגנטיות.
מפחיד לאללה להגיע לחשיפה הזו הטוטאלית.
אבל מסתבר שהרבה יותר מפחיד ומאיים לא להיחשף.

אני כל כך רגילה לא לעמוד בכללים ולהסוות את התנהגותי.
אני (חושבת שאני) שקרנית מעולה.
ופה, איתו, לשקר זה לא לשקר למישהו אחר, זה לשקר לעצמי.
הוא המראה שלי.

לפני כמה ימים השתטיתי איתו. חשבתי שזה מצחיק ודבילי ואינפנטילי, וזה הרי כל כך חינני שאני אינפנטילית.
הוא לא הבין את רוח השטות, ולא לקח את זה טוב. חשב שאני משקרת לו. והתאכזב ממני.
מזל שהוא דברן וחפרן כמוני (לפחות) והוא לא נתן לנושא לגווע, אלא התעמק.
ותוך כדי התעמקות הוא הבין שזה היה תמים לחלוטין, ושלא ניסיתי לשקר לו. סתם כזה מן בלוף קטן ודבילי, שגם חשפתי מיד.
לקחתי די קשה את האכזבה שלו, והוא לא הפסיק להתנצל על זה שמיהר לשפוט אותי, ושזו בעצם לא היתה אשמתי.
ניקה אותי במהירות ובעקשנות מההרגשה המזופתת הזו שנוצרה לי מלאכזב אותו.
מצחיק קצת לומר אבל הייתי גאה בו, על הצורה בה התנהל מולי.
על היכולת להתנצל, על הכנות שלו.

ולהבדיל, אני.
ביום שישי עשיתי משהו שרציתי לעשות כבר כמה זמן, והוא ידע שרציתי.
ידע שרציתי, וכשהעליתי את הרצון בפניו הוא ביקש שאימנע מלעשות זאת.
נמנעתי אז.
וביום שישי לא ביקשתי, ועשיתי. ולא סיפרתי.
וזה ישב לי על הראש, על הלב, כמו משקולת.
אתמול בלילה סיפרתי.
והוא התאכזב. בצדק גמור.
לא ממה שעשיתי, כמו ממה שלא. שלקח לי יומיים וחצי לספר לו.
שהסתרתי.
פתאום כל האוויר יצא מהקול שלו. שמעתי איך הרצון שלו אליי גווע.
הצרה היא שידעתי שזה מה שיקרה. ידעתי, עוד לפני שעשיתי מה שעשיתי.
לא הצלחתי לעצור את עצמי מלממש. יש לי חסך ביכולת למנוע מעצמי סיפוקים.
ואכזבתי.
אני מטומטמת.

אדוני


מוקדש להוא ששווה את זה ואוהב לשמוע את זה