Realitivity

כמה תיקים החיים מזמנים לי בוזמנית. כמה משקולות יושבות לי על הראש ביומיום.
יותר מדי דברים על האג'נדה גורמים לי לא להיות מסוגלת לטפל באף אחד מהם.
System overload
אין מקום
צריכה לנוח מה-כ-ל.
והחיים האלה, הם לא נותנים מנוח.
ויש דברים (למעשה כל אלה שעל האג'נדה שלי) שלא יכולים שלא להיות מטופלים

אנשים מסביב שיודעים קצת, טופחים לי על השכם
מתרשמים
מהיכולת להתמודד

איזה יכולת?? כאילו יש לי ברירה
כל אחד במקומי היה נדרש לאותם נושאים, אותו טיפול, ממש כמוני
מניחה שחלק מהאנשים היה גם מצליח לטפל בהם באופן ראוי יותר ממני
למרות שזה מחמיא מאוד, ומעודד אף יותר
לא מרגישה כזו ראויה לטפיחת שכם

מה שבטוח, הלוואי שהרשימה פשוט תצטמצם לה,
שלא יהיו כל כך הרבה דברים שם, פתוחים, דורשי טיפול, בוערים לי בראש.
ובהתאמה, צריכה לפגוש את אדוני.
שיעביר אותי כמה שעות של התרכזות בעינוי ולא בסבלות החיים :)

כתבתי כנראה באופן חד את הנעשה בינינו.
אחרת אני לא יכולה להסביר את התגובות שקיבלתי.
- נשמע שממש סבלת שם בסשן הראשון.
- Is that your idea of pleasure?
וזה גרם לי לחשוב ולנסות לענות על השאלה בעצמי, מול עצמי.
נהניתי?
האם אפשר להגדיר את ההרגשה הקיצונית שהיתה לי שם כהנאה?

התשובה ברורה. הכי אמיתית, מהבטן.
לא.
לא נהניתי. זו לא הנאה.
In fact, זה אפילו סבל.
ממש כמו שתיארתי. זה היה סבל. זה היה עינוי. לא הגעתי לשום שיא מהייסורים שעברתי שם.

זה משהו אחר.
זה הלבצע בניגוד לכל היגיון - כי הוא אמר.
זה ההרגשה של אחרי - ששמה שם סוג של שלמות פרוורטית בהגשמת העינוי הזה. הפורקן שבא משם.

זו לא הנאה.

9 בבוקר היום, בשירותים. מתמקצעת עם החוקן, לומדת למלא אותו עד הסוף לפני הלחיצה. משתחררת ומכינה עצמי ליציאה, יודעת שעוד כמה דקות זה מתחיל. מנסה לנשום עמוק ולהכין את עצמי, ולא מצליחה. יודעת שעומד לכאוב לי שוב, בטירוף, ושכנראה אין לי דרך להיות מוכנה לזה. אם כי אין דרך הכנה, או אם כי טרם למדתי אותה. יוצאת מחויכת, מבוישת, נעמדת מולו. הוא מבסוט ממני. נוגע, מלטף, אומר לי להתפשט. הטיזריות איכשהו ממני והלאה הפעם. מתפשטת מולו והלב מתחיל לפעום בפראות. הירידה הזו מטה. זה עומד לקרות, וזה יהיה לי קשה...
מורה לי לרדת על ברכיי מול רגליו. מחבק, מלטף, מנשק. וזה מרגיש לי כמו שעות. לאט לאט החרדה מהכאב הופכת לתהייה, האם בכלל עומד לכאוב לי היום. אולי הוא מרגיש רך. לא הגיוני, אני עונה לעצמי. הוא לא יבזבז הזדמנות.
ובאמת מתישהו (שעות אחר כך) מגיעה הסטירה הראשונה. אחרי שמצליחה להחזיר את הלסת והפרצוף כולו למקומו, מסתכלת עליו. רוצה לראות את המבט הזה בעיניים שלו, שמשתנה. עוד אחת ועוד אחת והלסת כואבת לי. נפלטות לי אנקות קטנות. וככל שמטר הסטירות הבלתי נגמר הזה ממשיך, ממש מתחיל לכאוב לי שם, אני מרגישה את העיניים מתמלאות דמעות, ונהיה לי קשה כבר להביט בו. ואחרי כל אחת כזו (אני מרגישה אותו מגביר עוצמה, בוחן סבילות) אני נדרשת להישיר אליו מבט. אני כבר בוכה שם, ולא רוצה לפתוח עין. בטח לא להביט בו. ולוקח לי כמה שניות להיענות. וכשהעיניים נפתחות אני מספיקה לראות לשבריר שנייה את המבט הסדיסטי, הרעב הזה, בעיניו, את הפנים שלו מוסטות כמה מעלות הצידה לכיוון ההנפה של היד המונפת לסטירה הבאה. ובום, פצצה נוספת ללחי. והסנטר מרגיש לי כבר רועד, אני לא ממש מסוגלת לשלוט יותר בדמעות האלה, והן זולגות לי שם. האני החיצונית באותו רגע יודעת כמה החזה שלו מתנפח שם. ושלא כמו ביום שישי, לא מרגישה כל כך למטה. יותר שלמה עם זה. ובכל זאת להביט בו בעיניים זה כבר לא טריוויאלי. "הסטירות ימשיכו להגיע כל עוד את פוקחת עיניים". מה? מה זאת אומרת כל עוד פוקחת עיניים? "אבל אתה אומר לי לפתוח אותן!" מגחך עליי, "נכון, תפתחי עיניים". ופתאום מתודלקת קצת, ופותחת. ועוד אחת נוחתת, ופותחת, ועוד אחת, ופותחת, ועוד אחת. וכל אחת חזקה יותר מקודמתה, והלסת זזה לי מהמקום, והסנטר רועד ורועד והדמעות פשוט זולגות להן. עד שהוא מפסיק, ומחבק. מושך אותי אליו, עליו, ומחבק חזק חזק. אני מייבבת לעצמי, מושכת באף, אבל מרגישה טוב. מרוקנת איכשהו.
אחר כך אנחנו שוכבים במיטה, 1VH ברקע, שלא ישמעו אותי אני מניחה (תוהה לעצמי מה עדיף?...). חושבת שזה היה קצר היום. אולי כי שנינו צריכים להגיע לעבודה עוד לא המון זמן. אולי כי הוא השיג את מבוקשו ממני כבר. המגע שלו מלטף ונעים ואני מרשה לעצמי להתמכר אליו. לפי הצהרתו כשהוא שם, ב-ZONE, הוא לגמרי שם. אין רחמים. כשהוא יוצא מה-ZONE, זה נגמר, הוא לא שם. אז אם הוא מלטף, הוא לא שם יותר. מש"ל.
מפשק לי את הרגליים ומשחק לי קצת בדגדגן. כנראה השתבש לו הZONE קצת, כי מתוך הדגדוג פתאום באה לה שם וואחד כאפה. ואני לא יודעת לקבל כאב בשקט. יצאה לי נהמת כאב מהולה בהפתעה, שרק התעצמה לה עם הכאפה הבאה. והדמעות ההן שאני שומרת כל כך טוב בפנים בדרך כלל, ובאו קודם כל כך בקלות, זולגות לי שוב בטבעיות כזו. והאיש לא מפסיק לחבוט בי, מכות מדויקות לדגדגן שמפוצצות לי נימים. והרגליים נסגרות לי מאליהן והוא פותח לי אותן ודורש שאפתח בעצמי שוב ושוב, ואני נענית מתוך סבל. כל הזמן חושבת, תיעני, זה עוד מעט ייגמר. אבל זה לא עושה סימנים של להיגמר. הוא ממשיך כמו מכונה. אני שם צורחת לתוך הכרית, מתפתלת בייסורים, והוא ממשיך. "תבחרי מספר מאחת עד עשר, לא נמוך". ואני, מטומטמת שכמותי, אומרת עשר. שיהיה גאה בי. ואיך שמתחילה הספירה העוצמה מוגברת, כמובן, ורק הידיעה שזה תחום בזמן, שזה ייגמר עוד 7,8,9... כאפות, גורמת לי להיות מסוגלת לספוג. כשמגיע לאחת שואל אותי אם חזק או חלש. עונה שחלש. ושוב שואל, חזק או חלש. כאילו אמנם שואל אבל רק תשובה אחת תתקבל. אבל אני כבר לא מסוגלת ואומרת חלש מאוד. אז הוא נותן לטיפה. מתחשב.
קצת מנוחה, ואז אומר לי להביא את המצבטים. המצבטים האלה שמעלים בי חלחלה. לא אטבי כביסה, או מצבטים חביבים כאלה שרק תופסים. מצבטי תנין, מהום סנטר, כאלה שמתחברים לחוטי חשמל. כאלה עם שיניים. ומצמיד לי אחד לכל פטמה, והכאב נוראי, מעביר בי גלים. נושכת את השפתיים כדי להתרגל, והגוף נענה לאיטו. זה הופך נסבל. אבל אז הוא פותח את רגליי כדי להצמיד שם גם. ואני נחרדת, כי ברור לי שזה יהיה גיהינום, אבל נענית. מצמיד לי מצבט לשפה, וזה הדבר הנורא ביותר שניתן לדמיין. זה לא כואב, זה שורף, זה חותך בי, אי אפשר לעמוד בזה. אני נקרעת, משתוללת שם. זה כבר לא בכי, זה זעקות שבר. ובכל זאת הוא פותח את הרגליים עם עוד מצבט ביד. ומצמיד גם את השני. ליד הראשון הכאב הנוסף הוא כבר פחות איום, אבל הצירוף של שניהם יחד בלתי נסבל. איום ונורא. הוא דורש שם שקט, ורגיעה, להפנים, להכיל. ואני בסערת רגשות לא שומעת, לא יכולה להקשיב. כולי עמוק בתוך הייסורים הנוראיים שהוא גוזר עליי, יודעת שלא יכולה לעשות כלום כדי להפסיק את זה, וסובלת כמו שלא סבלתי בחיים. דקות בודדות עם המצבטים מספיקות לו, והוא דורש שאירגע כדי שיוכל להוריד לי אותם. להוריד אותם זה לא פחות כואב מלהיות עם, זה אפילו כואב יותר כשזרימת החמצן מתחדשת. אני בטוחה שהתנינים האלה פצעו אותי והשאירו אותי מדממת לגמרי, אבל להפתעתי אני שלמה.
כשזה נגמר בא לי לישון. אני מותשת. ואנחנו שוכבים שם סתם, מחובקים, מתגוששים, מדברים את עצמנו למוות. ונעים לי שם. בשלב מסוים הוא מפנה את תשומת ליבי ליד שלי, שמטיילת לו על הגב ומלטפת אותו. ותוהה בקול ובצחוק איך היד הזו מלטפת את השטן הזה. כמה שהוא צודק. הוא כל כך שטן, ובא לי ללטף אותו. אני כנראה לא פחות שרוטה ממנו.
אחר כך אני יושבת לו על הזין האדיר שלו, שנעוץ לי עמוק בתוך התחת, כששני מצבטי תנינים ארורים מפארים לי כל פטמה, ומזיינת את עצמי באמצעותו. הוא דורש שאסתכל על עצמי במראה תוך כדי, מזדיינת, עם ציצים צבוטים. וזה מחרמן המראה הזה. אני גומרת אנאלית כל כך חזק, כשעיניי ממוגנטות על עיניו שלו, ורואה אותו אוהב לראות אותי ככה. מבקשת בקול חלוש לשמוע אותו כשהוא גומר, ומצליחה לסחוט ממנו חיוך. מוריד לי את המצבטים לקול תלונותיי ("רוצה נמק?!") והופך אותנו, כך שאני עם הרגליים באוויר. מזיין ומנשק וגונח קצת, שזה המון יחסית אליו, ואני יודעת שגמר. וזה טבעי, ונעים, וטוב.

בערך חודש עבר מאז החיבור המקרי בינינו. חודש של שיחות אינטנסיביות. חודש של העברת אינפורמציה בסיסית. הוא סאדיסט מוצהר. נהנה להכאיב. אני לא יודעת איך להגדיר עצמי. נהנית מהפנטזיה על שליטה. לא באמת יודעת מה זה אומר. עם היסטוריה של קשר שליטה אחד, שגם הוא לא באמת שליטה, קשה לי לדעת איזה מן נשלטת אני.
חודש של שיחות שגורמות לי להרגיש כאילו אני מכירה את הבנאדם שמולי. מדברים על הכל בעצם. ובקונטקסט הרלוונטי מדברים על כאב. ואני לא יודעת באמת מה זה אומר. ומדברים על השפלה, ואני לא יודעת באמת מה זה אומר. יודעת לומר שחוויתי טפטופים של שניהם, אבל אף פעם לא באמת כאב לי מבלי שהיתה לי השפעה על העוצמה והתזמון. הושפלתי באמת פעם אחת בודדה. וזה זעזע אותי כל כך, שהפרטנר הקודם פשוט נמנע מלעשות את זה שוב. מעבר לזה, כל ה"על ארבע", "כלבה", "זונה", "תתפשטי ותעמדי מולי", "תפשקי" וכו' לא באמת משפילים אותי. זה אפילו די משעשע.. הוא אומר שעושה לו את זה שהן בוכות. מגיעות לידי בכי. ושבכי לא עוצר אותו. ואני אומרת, חה, איזה בכי איזה.
חודש של שיחות מבלי שמסתדר לנו להיפגש באמת. פגישות חטופות של חצי שעה פה, חצי שעה שם, גרמו לי להבין שההצהרה שלו אמיתית. הוא ממש נהנה להכאיב לי. להכאיב לי מאוד. וזה היה בקטן, כאב חולף, אבל אכזר. ואני נדהמת מהעוצמה שלו, משתנקת ממנו, מתקשה להכיל אותו. ומכילה, איכשהוא. ונהנית. לא מבינה איך, אבל נהנית.
ויום שישי מגיע, וסוף סוף זה מתוכנן לקרות. הוא שלח אותי לסופר פארם לקנות חוקן וקונדומים. נכנסתי לשם במבוכה ענקית, מכחכחת בגרוני ומבקשת בשקט בשקט חוקן. המוכרת (בתזונה) כמובן פתחה ג'ורה ושאלה איזה גודל, כך שכל החנות שמעה. צייצתי בחזרה, כזה שיתאים לאדם בוגר. כאילו כך היא תבין שזה בכלל לא בשבילי אלא בשביל איזה סבא עם קשיי עיכול שאני קונה עבורו. ובד בבד אני גם שואלת איפה המדף של הקונדומים. מעניין איך זה ישמש את סבא'לה...
השעות נקפו, והגיע הערב. הגעתי אליו, חניתי ועברנו למכונית שלו. יצאנו לטיול. הוא לא ניסה להסתיר את הקיין הארוך שפשוט שכב לו על המושב שלצידו. הוא ראה את עיניי נפערות למראה המקל, ונהנה. סאדיסט. אפילו סאדיסט של רגשות. הלב פעם בטירוף, והרגשתי זרמים של התרגשות בגפיים, שלא נתנו מנוח לשרירים. מנסה להכין עצמי למשהו אחר ממה שאני רגילה אליו, אבל לא מצליחה. הגענו לאיזו חוות צימרים באחד ממושבי המרכז ונכנסנו לסוויטה. הוא נתן לי דקות של פרטיות (תודה!) כדי להכין עצמי עם החוקן. אם היתה שם מצלמה הדקות האלה היו זוכות לזמן מסך אמיתי בפספוסים, אני כזאת קלאמזי. החוקן המטומטם הזה היה מלא עד המחצית במים, והשאר באוויר. לקח לי שעה להכניס את הצינורית לאן שצריך, וגם אז, בגלל האוויר, נוצר ואקום ולא הצלחתי לשחרר פנימה מים. לרגע לא חושבת חלילה להטות את הבלון האידיוטי הזה כך שהמים יתקרבו לצינור. לא, מה פתאום. 'פגרת אמיתית. בקיצור, לקח לי דקות לא קצרות לעשות את זה, וגם אז לא באמת הרגשתי שזה נעשה כמו שצריך. אבל סיימתי.
הוא נכנס. ליטף, נישק, ולחש - "תתפשטי". השתעשעתי. התחלתי להתקלף מהבגדים, מסתכלת עליו ומפלרטטת עם העיניים. עד שעמדתי מולו עירומה כולי. קצת נבוכה, אבל בעיקר מרוגשת. הוא הביט בי במבט שונה. ובלי שהיה לי צ'אנס להתכונן, הנחית לי על הלחי סטירה שהעיפה לי את הפרצוף הצידה. הזדעזעתי. התחלנו. "רדי על ברכייך". ירדתי על ברכיי. ייצב אותי עם הידיים על התחת, מפשקות את החורים, פרצוף צמוד לרצפה, תחת מונף מעלה וגו קמור. בלי מילים, בלי הכנות, פשוט התחיל להנחית הצלפות מטורפות על החורים המפושקים עבורו. ועם כל מכה אני פולטת צווחה נוראית, מתקפלת קדימה, מאבדת אחיזה. וכל תזוזה שלי מזכה אותי בנזיפה והעמדה מחדש בתנוחה הנדרשת. הדבקה של הפרצוף לרצפה וקישות הגב. וזה כל כך קשה, לפשק שוב, בידיעה שככל שאהיה פתוחה יותר, המכה הבאה תהיה מדויקת יותר וכואבת יותר. והולך ומתבהר לי שכל תזוזה שלי מהתנוחה שלו הזאת, גורמת לו לעודף מוטיבציה להכאיב יותר להבא. והוא לא מרשה לי לצעוק. צעקה שאני בכלל לא מסוגלת להחניק. זה מתחיל להיכנס לי לתודעה, מה שקורה שם. אני סובלת. לא סבל שאני מכירה, לא כזה שיש לי יכולת לנטר, סבל אמיתי. הוא נהנה לעשות לי רע. והגוף בכוננות ספיגה. כל שניה שעוברת בלי כאב מגבירה את המתח והציפייה לכאב הבא. ודוחף לי אצבע לכוס, שבאורח פלא בכלל לא רטוב כרגע, ואחת שנייה לתחת, בכוח, בלי שום סיכוך. אני מתפלצת מכאבים. הוא מושך לי בשיער ודוחף את האצבע, אני אפילו לא יודעת איזו מהן, לפה. לא זוכרת את הטעם. כואב לי, אני זומבי. הוא מפסיק לרגע ומתרחק, רק כדי לחזור ולהנחית לי מכות חדות ומדויקות עם קיין. על כפות הרגליים, על החורים, על פרקי הידיים שקפאו על לחיי התחת. זה כואב מאוד, אבל פחות נורא מהמכות הישירות של קודם, עם כל כף היד. כבר קל לי יותר לשמור על הפוזה, ומרגיש לי יותר נוח. ואיך שאני חושבת כך, משתחלת פנימה במקביל גם המחשבה של מה אני עושה פה, אלוהים? יותר נוח לך? טיפשה! את סובלת כמו שלא סבלת בחייך, ויותר נוח לך? לקום וללכת מפה. פשוט לעזוב. לצאת. לצרוח עליו שהוא מטורף ואיך הוא יכול, וללכת מפה. מרגישה את הדמעה נקווית בעין. פתאום נפלט לי "לא כיף לי". הוא מעמיד אותי מולו, אני עם עיניים עצומות - לא מסוגלת להביט בו. "מישהו אמר שאמור להיות לך כיף?" הוא לוחש תוך כדי סטירה מצלצלת על הלחי שמגיעה גם לאוזן ומשאירה לי ביייפ ארוך ועיגולים בעיניים העצומות. דרך העיניים העצומות אני רואה את עצמי מהצד, עומדת שם מולו בפנים מושפלות. כואבת והמומה. "את שלי?" הוא שואל. ואני עונה שכן. למרות כל הייסורים, בגללם, כן. "כן מה?". מה הוא רוצה שאגיד עכשיו? כן אדוני? בתחת שלי כן אדוני. הוא לא הרוויח כן אדוני. מתמהמהת. "כן מה?" שואל ומרים לי את הסנטר. "כן מניאק. כן מניאק!" והוא צוחק המניאק. ואומר לי לפתוח עיניים. ממוסמרות העיניים שלי, לא יכולה לפתוח. לא יכולה להביט בו עכשיו. לא כרגע כשאני ככה. ופותחת, ומביטה, ומרגישה את המבט שלי קטן קטן. והמבט שלו שם פתאום רך ומכיל. והולך ומביא קולב, כזה עם זוג קליפסים, ומצמיד לי לפטמות. והעיניים נעצמות מאליהן שוב. מושך בקולב ואני נושכת את השפה, עד שהקולב ניתק, ושוב. ושוב. ומחזיק לי שוב את הסנטר, מרים לי את הפנים אליו. מרגישה את הריסים רטובים. יורק עליי. מוכטה. ומחבק אותי חזק.
אחר כך הוא מוביל אותי לכיור, מורה לי לפתוח עיניים שם. כשאני פותחת דמותי משתקפת לי מהמראה, ואני מכוערת בעיני עצמי. עלובה זו אולי מילה מדויקת יותר. והוא שוטף לי את הפנים, ומלטף, ומחבק.