Realitivity

בערך חודש עבר מאז החיבור המקרי בינינו. חודש של שיחות אינטנסיביות. חודש של העברת אינפורמציה בסיסית. הוא סאדיסט מוצהר. נהנה להכאיב. אני לא יודעת איך להגדיר עצמי. נהנית מהפנטזיה על שליטה. לא באמת יודעת מה זה אומר. עם היסטוריה של קשר שליטה אחד, שגם הוא לא באמת שליטה, קשה לי לדעת איזה מן נשלטת אני.
חודש של שיחות שגורמות לי להרגיש כאילו אני מכירה את הבנאדם שמולי. מדברים על הכל בעצם. ובקונטקסט הרלוונטי מדברים על כאב. ואני לא יודעת באמת מה זה אומר. ומדברים על השפלה, ואני לא יודעת באמת מה זה אומר. יודעת לומר שחוויתי טפטופים של שניהם, אבל אף פעם לא באמת כאב לי מבלי שהיתה לי השפעה על העוצמה והתזמון. הושפלתי באמת פעם אחת בודדה. וזה זעזע אותי כל כך, שהפרטנר הקודם פשוט נמנע מלעשות את זה שוב. מעבר לזה, כל ה"על ארבע", "כלבה", "זונה", "תתפשטי ותעמדי מולי", "תפשקי" וכו' לא באמת משפילים אותי. זה אפילו די משעשע.. הוא אומר שעושה לו את זה שהן בוכות. מגיעות לידי בכי. ושבכי לא עוצר אותו. ואני אומרת, חה, איזה בכי איזה.
חודש של שיחות מבלי שמסתדר לנו להיפגש באמת. פגישות חטופות של חצי שעה פה, חצי שעה שם, גרמו לי להבין שההצהרה שלו אמיתית. הוא ממש נהנה להכאיב לי. להכאיב לי מאוד. וזה היה בקטן, כאב חולף, אבל אכזר. ואני נדהמת מהעוצמה שלו, משתנקת ממנו, מתקשה להכיל אותו. ומכילה, איכשהוא. ונהנית. לא מבינה איך, אבל נהנית.
ויום שישי מגיע, וסוף סוף זה מתוכנן לקרות. הוא שלח אותי לסופר פארם לקנות חוקן וקונדומים. נכנסתי לשם במבוכה ענקית, מכחכחת בגרוני ומבקשת בשקט בשקט חוקן. המוכרת (בתזונה) כמובן פתחה ג'ורה ושאלה איזה גודל, כך שכל החנות שמעה. צייצתי בחזרה, כזה שיתאים לאדם בוגר. כאילו כך היא תבין שזה בכלל לא בשבילי אלא בשביל איזה סבא עם קשיי עיכול שאני קונה עבורו. ובד בבד אני גם שואלת איפה המדף של הקונדומים. מעניין איך זה ישמש את סבא'לה...
השעות נקפו, והגיע הערב. הגעתי אליו, חניתי ועברנו למכונית שלו. יצאנו לטיול. הוא לא ניסה להסתיר את הקיין הארוך שפשוט שכב לו על המושב שלצידו. הוא ראה את עיניי נפערות למראה המקל, ונהנה. סאדיסט. אפילו סאדיסט של רגשות. הלב פעם בטירוף, והרגשתי זרמים של התרגשות בגפיים, שלא נתנו מנוח לשרירים. מנסה להכין עצמי למשהו אחר ממה שאני רגילה אליו, אבל לא מצליחה. הגענו לאיזו חוות צימרים באחד ממושבי המרכז ונכנסנו לסוויטה. הוא נתן לי דקות של פרטיות (תודה!) כדי להכין עצמי עם החוקן. אם היתה שם מצלמה הדקות האלה היו זוכות לזמן מסך אמיתי בפספוסים, אני כזאת קלאמזי. החוקן המטומטם הזה היה מלא עד המחצית במים, והשאר באוויר. לקח לי שעה להכניס את הצינורית לאן שצריך, וגם אז, בגלל האוויר, נוצר ואקום ולא הצלחתי לשחרר פנימה מים. לרגע לא חושבת חלילה להטות את הבלון האידיוטי הזה כך שהמים יתקרבו לצינור. לא, מה פתאום. 'פגרת אמיתית. בקיצור, לקח לי דקות לא קצרות לעשות את זה, וגם אז לא באמת הרגשתי שזה נעשה כמו שצריך. אבל סיימתי.
הוא נכנס. ליטף, נישק, ולחש - "תתפשטי". השתעשעתי. התחלתי להתקלף מהבגדים, מסתכלת עליו ומפלרטטת עם העיניים. עד שעמדתי מולו עירומה כולי. קצת נבוכה, אבל בעיקר מרוגשת. הוא הביט בי במבט שונה. ובלי שהיה לי צ'אנס להתכונן, הנחית לי על הלחי סטירה שהעיפה לי את הפרצוף הצידה. הזדעזעתי. התחלנו. "רדי על ברכייך". ירדתי על ברכיי. ייצב אותי עם הידיים על התחת, מפשקות את החורים, פרצוף צמוד לרצפה, תחת מונף מעלה וגו קמור. בלי מילים, בלי הכנות, פשוט התחיל להנחית הצלפות מטורפות על החורים המפושקים עבורו. ועם כל מכה אני פולטת צווחה נוראית, מתקפלת קדימה, מאבדת אחיזה. וכל תזוזה שלי מזכה אותי בנזיפה והעמדה מחדש בתנוחה הנדרשת. הדבקה של הפרצוף לרצפה וקישות הגב. וזה כל כך קשה, לפשק שוב, בידיעה שככל שאהיה פתוחה יותר, המכה הבאה תהיה מדויקת יותר וכואבת יותר. והולך ומתבהר לי שכל תזוזה שלי מהתנוחה שלו הזאת, גורמת לו לעודף מוטיבציה להכאיב יותר להבא. והוא לא מרשה לי לצעוק. צעקה שאני בכלל לא מסוגלת להחניק. זה מתחיל להיכנס לי לתודעה, מה שקורה שם. אני סובלת. לא סבל שאני מכירה, לא כזה שיש לי יכולת לנטר, סבל אמיתי. הוא נהנה לעשות לי רע. והגוף בכוננות ספיגה. כל שניה שעוברת בלי כאב מגבירה את המתח והציפייה לכאב הבא. ודוחף לי אצבע לכוס, שבאורח פלא בכלל לא רטוב כרגע, ואחת שנייה לתחת, בכוח, בלי שום סיכוך. אני מתפלצת מכאבים. הוא מושך לי בשיער ודוחף את האצבע, אני אפילו לא יודעת איזו מהן, לפה. לא זוכרת את הטעם. כואב לי, אני זומבי. הוא מפסיק לרגע ומתרחק, רק כדי לחזור ולהנחית לי מכות חדות ומדויקות עם קיין. על כפות הרגליים, על החורים, על פרקי הידיים שקפאו על לחיי התחת. זה כואב מאוד, אבל פחות נורא מהמכות הישירות של קודם, עם כל כף היד. כבר קל לי יותר לשמור על הפוזה, ומרגיש לי יותר נוח. ואיך שאני חושבת כך, משתחלת פנימה במקביל גם המחשבה של מה אני עושה פה, אלוהים? יותר נוח לך? טיפשה! את סובלת כמו שלא סבלת בחייך, ויותר נוח לך? לקום וללכת מפה. פשוט לעזוב. לצאת. לצרוח עליו שהוא מטורף ואיך הוא יכול, וללכת מפה. מרגישה את הדמעה נקווית בעין. פתאום נפלט לי "לא כיף לי". הוא מעמיד אותי מולו, אני עם עיניים עצומות - לא מסוגלת להביט בו. "מישהו אמר שאמור להיות לך כיף?" הוא לוחש תוך כדי סטירה מצלצלת על הלחי שמגיעה גם לאוזן ומשאירה לי ביייפ ארוך ועיגולים בעיניים העצומות. דרך העיניים העצומות אני רואה את עצמי מהצד, עומדת שם מולו בפנים מושפלות. כואבת והמומה. "את שלי?" הוא שואל. ואני עונה שכן. למרות כל הייסורים, בגללם, כן. "כן מה?". מה הוא רוצה שאגיד עכשיו? כן אדוני? בתחת שלי כן אדוני. הוא לא הרוויח כן אדוני. מתמהמהת. "כן מה?" שואל ומרים לי את הסנטר. "כן מניאק. כן מניאק!" והוא צוחק המניאק. ואומר לי לפתוח עיניים. ממוסמרות העיניים שלי, לא יכולה לפתוח. לא יכולה להביט בו עכשיו. לא כרגע כשאני ככה. ופותחת, ומביטה, ומרגישה את המבט שלי קטן קטן. והמבט שלו שם פתאום רך ומכיל. והולך ומביא קולב, כזה עם זוג קליפסים, ומצמיד לי לפטמות. והעיניים נעצמות מאליהן שוב. מושך בקולב ואני נושכת את השפה, עד שהקולב ניתק, ושוב. ושוב. ומחזיק לי שוב את הסנטר, מרים לי את הפנים אליו. מרגישה את הריסים רטובים. יורק עליי. מוכטה. ומחבק אותי חזק.
אחר כך הוא מוביל אותי לכיור, מורה לי לפתוח עיניים שם. כשאני פותחת דמותי משתקפת לי מהמראה, ואני מכוערת בעיני עצמי. עלובה זו אולי מילה מדויקת יותר. והוא שוטף לי את הפנים, ומלטף, ומחבק.