9 בבוקר היום, בשירותים. מתמקצעת עם החוקן, לומדת למלא אותו עד הסוף לפני הלחיצה. משתחררת ומכינה עצמי ליציאה, יודעת שעוד כמה דקות זה מתחיל. מנסה לנשום עמוק ולהכין את עצמי, ולא מצליחה. יודעת שעומד לכאוב לי שוב, בטירוף, ושכנראה אין לי דרך להיות מוכנה לזה. אם כי אין דרך הכנה, או אם כי טרם למדתי אותה. יוצאת מחויכת, מבוישת, נעמדת מולו. הוא מבסוט ממני. נוגע, מלטף, אומר לי להתפשט. הטיזריות איכשהו ממני והלאה הפעם. מתפשטת מולו והלב מתחיל לפעום בפראות. הירידה הזו מטה. זה עומד לקרות, וזה יהיה לי קשה...
מורה לי לרדת על ברכיי מול רגליו. מחבק, מלטף, מנשק. וזה מרגיש לי כמו שעות. לאט לאט החרדה מהכאב הופכת לתהייה, האם בכלל עומד לכאוב לי היום. אולי הוא מרגיש רך. לא הגיוני, אני עונה לעצמי. הוא לא יבזבז הזדמנות.
ובאמת מתישהו (שעות אחר כך) מגיעה הסטירה הראשונה. אחרי שמצליחה להחזיר את הלסת והפרצוף כולו למקומו, מסתכלת עליו. רוצה לראות את המבט הזה בעיניים שלו, שמשתנה. עוד אחת ועוד אחת והלסת כואבת לי. נפלטות לי אנקות קטנות. וככל שמטר הסטירות הבלתי נגמר הזה ממשיך, ממש מתחיל לכאוב לי שם, אני מרגישה את העיניים מתמלאות דמעות, ונהיה לי קשה כבר להביט בו. ואחרי כל אחת כזו (אני מרגישה אותו מגביר עוצמה, בוחן סבילות) אני נדרשת להישיר אליו מבט. אני כבר בוכה שם, ולא רוצה לפתוח עין. בטח לא להביט בו. ולוקח לי כמה שניות להיענות. וכשהעיניים נפתחות אני מספיקה לראות לשבריר שנייה את המבט הסדיסטי, הרעב הזה, בעיניו, את הפנים שלו מוסטות כמה מעלות הצידה לכיוון ההנפה של היד המונפת לסטירה הבאה. ובום, פצצה נוספת ללחי. והסנטר מרגיש לי כבר רועד, אני לא ממש מסוגלת לשלוט יותר בדמעות האלה, והן זולגות לי שם. האני החיצונית באותו רגע יודעת כמה החזה שלו מתנפח שם. ושלא כמו ביום שישי, לא מרגישה כל כך למטה. יותר שלמה עם זה. ובכל זאת להביט בו בעיניים זה כבר לא טריוויאלי. "הסטירות ימשיכו להגיע כל עוד את פוקחת עיניים". מה? מה זאת אומרת כל עוד פוקחת עיניים? "אבל אתה אומר לי לפתוח אותן!" מגחך עליי, "נכון, תפתחי עיניים". ופתאום מתודלקת קצת, ופותחת. ועוד אחת נוחתת, ופותחת, ועוד אחת, ופותחת, ועוד אחת. וכל אחת חזקה יותר מקודמתה, והלסת זזה לי מהמקום, והסנטר רועד ורועד והדמעות פשוט זולגות להן. עד שהוא מפסיק, ומחבק. מושך אותי אליו, עליו, ומחבק חזק חזק. אני מייבבת לעצמי, מושכת באף, אבל מרגישה טוב. מרוקנת איכשהו.
אחר כך אנחנו שוכבים במיטה, 1VH ברקע, שלא ישמעו אותי אני מניחה (תוהה לעצמי מה עדיף?...). חושבת שזה היה קצר היום. אולי כי שנינו צריכים להגיע לעבודה עוד לא המון זמן. אולי כי הוא השיג את מבוקשו ממני כבר. המגע שלו מלטף ונעים ואני מרשה לעצמי להתמכר אליו. לפי הצהרתו כשהוא שם, ב-ZONE, הוא לגמרי שם. אין רחמים. כשהוא יוצא מה-ZONE, זה נגמר, הוא לא שם. אז אם הוא מלטף, הוא לא שם יותר. מש"ל.
מפשק לי את הרגליים ומשחק לי קצת בדגדגן. כנראה השתבש לו הZONE קצת, כי מתוך הדגדוג פתאום באה לה שם וואחד כאפה. ואני לא יודעת לקבל כאב בשקט. יצאה לי נהמת כאב מהולה בהפתעה, שרק התעצמה לה עם הכאפה הבאה. והדמעות ההן שאני שומרת כל כך טוב בפנים בדרך כלל, ובאו קודם כל כך בקלות, זולגות לי שוב בטבעיות כזו. והאיש לא מפסיק לחבוט בי, מכות מדויקות לדגדגן שמפוצצות לי נימים. והרגליים נסגרות לי מאליהן והוא פותח לי אותן ודורש שאפתח בעצמי שוב ושוב, ואני נענית מתוך סבל. כל הזמן חושבת, תיעני, זה עוד מעט ייגמר. אבל זה לא עושה סימנים של להיגמר. הוא ממשיך כמו מכונה. אני שם צורחת לתוך הכרית, מתפתלת בייסורים, והוא ממשיך. "תבחרי מספר מאחת עד עשר, לא נמוך". ואני, מטומטמת שכמותי, אומרת עשר. שיהיה גאה בי. ואיך שמתחילה הספירה העוצמה מוגברת, כמובן, ורק הידיעה שזה תחום בזמן, שזה ייגמר עוד 7,8,9... כאפות, גורמת לי להיות מסוגלת לספוג. כשמגיע לאחת שואל אותי אם חזק או חלש. עונה שחלש. ושוב שואל, חזק או חלש. כאילו אמנם שואל אבל רק תשובה אחת תתקבל. אבל אני כבר לא מסוגלת ואומרת חלש מאוד. אז הוא נותן לטיפה. מתחשב.
קצת מנוחה, ואז אומר לי להביא את המצבטים. המצבטים האלה שמעלים בי חלחלה. לא אטבי כביסה, או מצבטים חביבים כאלה שרק תופסים. מצבטי תנין, מהום סנטר, כאלה שמתחברים לחוטי חשמל. כאלה עם שיניים. ומצמיד לי אחד לכל פטמה, והכאב נוראי, מעביר בי גלים. נושכת את השפתיים כדי להתרגל, והגוף נענה לאיטו. זה הופך נסבל. אבל אז הוא פותח את רגליי כדי להצמיד שם גם. ואני נחרדת, כי ברור לי שזה יהיה גיהינום, אבל נענית. מצמיד לי מצבט לשפה, וזה הדבר הנורא ביותר שניתן לדמיין. זה לא כואב, זה שורף, זה חותך בי, אי אפשר לעמוד בזה. אני נקרעת, משתוללת שם. זה כבר לא בכי, זה זעקות שבר. ובכל זאת הוא פותח את הרגליים עם עוד מצבט ביד. ומצמיד גם את השני. ליד הראשון הכאב הנוסף הוא כבר פחות איום, אבל הצירוף של שניהם יחד בלתי נסבל. איום ונורא. הוא דורש שם שקט, ורגיעה, להפנים, להכיל. ואני בסערת רגשות לא שומעת, לא יכולה להקשיב. כולי עמוק בתוך הייסורים הנוראיים שהוא גוזר עליי, יודעת שלא יכולה לעשות כלום כדי להפסיק את זה, וסובלת כמו שלא סבלתי בחיים. דקות בודדות עם המצבטים מספיקות לו, והוא דורש שאירגע כדי שיוכל להוריד לי אותם. להוריד אותם זה לא פחות כואב מלהיות עם, זה אפילו כואב יותר כשזרימת החמצן מתחדשת. אני בטוחה שהתנינים האלה פצעו אותי והשאירו אותי מדממת לגמרי, אבל להפתעתי אני שלמה.
כשזה נגמר בא לי לישון. אני מותשת. ואנחנו שוכבים שם סתם, מחובקים, מתגוששים, מדברים את עצמנו למוות. ונעים לי שם. בשלב מסוים הוא מפנה את תשומת ליבי ליד שלי, שמטיילת לו על הגב ומלטפת אותו. ותוהה בקול ובצחוק איך היד הזו מלטפת את השטן הזה. כמה שהוא צודק. הוא כל כך שטן, ובא לי ללטף אותו. אני כנראה לא פחות שרוטה ממנו.
אחר כך אני יושבת לו על הזין האדיר שלו, שנעוץ לי עמוק בתוך התחת, כששני מצבטי תנינים ארורים מפארים לי כל פטמה, ומזיינת את עצמי באמצעותו. הוא דורש שאסתכל על עצמי במראה תוך כדי, מזדיינת, עם ציצים צבוטים. וזה מחרמן המראה הזה. אני גומרת אנאלית כל כך חזק, כשעיניי ממוגנטות על עיניו שלו, ורואה אותו אוהב לראות אותי ככה. מבקשת בקול חלוש לשמוע אותו כשהוא גומר, ומצליחה לסחוט ממנו חיוך. מוריד לי את המצבטים לקול תלונותיי ("רוצה נמק?!") והופך אותנו, כך שאני עם הרגליים באוויר. מזיין ומנשק וגונח קצת, שזה המון יחסית אליו, ואני יודעת שגמר. וזה טבעי, ונעים, וטוב.
לפני 16 שנים. 4 בדצמבר 2007 בשעה 14:43
