בימים האחרונים הראש שלי לא מחובר טוב.
יש לזה לא מעט הסברים מהחיים, אבל אותו זה לא עניין אתמול.
היה לי עונש לחשוב עליו, ועבר כמעט שבוע מאז. ולא עלה לי שום עונש בראש.
ויותר מזה, לא פניתי לאדוני בהצהרה שלא מצאתי עונש. נתתי לזה לצאת לי מהראש.
הוא זה שפנה אליי ושאל.
לתשובתי השלילית, הוא אמר שאני מאכזבת אותו. והשתתק.
כל היום לא דיברנו.
בערב הוא סימס לי לחכות לו למטה.
הוא הגיע עם האוטו, סימן לי להיכנס, מבט חתום.
התחלתי לומר היי, אבל הוא היסה אותי, ולחץ על הדוושה, ממהר להגיע.
מילה לא נאמרה שם.
אחרי כמה דקות הגענו לפינה חשוכה.
הוא אמר לי לצאת מהאוטו.
הוא אמר לי לפשוט את המעיל.
הוא אמר לי ללכת, להיעמד ליד העץ, עם הפנים לעץ.
נעמדתי.
הוא התקרב אליי, סידר את התנוחה לשביעות רצונו (ידיים פשוטות לצידי הגוף, מבט לעץ).
אמר, בשקט, שהמבט לא יזוז מהעץ, "לטובתך".
והלך, נכנס בחזרה לאוטו.
עמדתי. לא העזתי לזוז.
לרגע חשבתי שהוא ידרוס אותי, או משהו כזה.
אבל הוא לא זז שם, לא שמעתי אותו.
והיה שם קר. בטירוף.
ולא העזתי לזוז.
הרגליים נטועות בקרקע. הידיים קופאות.
אחרי כמה זמן הרגשתי איך אני זזה, כמו צמח ברוח. שורשים ברצפה, וגבעול מתנדנד.
עצרתי את הנדנוד. אסור לי לזוז.
אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם. הרגיש כמו נצח.
והוא, באוטו, מסתכל עליי, או שלא. כועס עליי, זה ברור.
פתאום צפצוף, והבהוב. ואני לא יודעת אם להביט אחורה או לא. הוא לא הרשה.
והוא צועק "תכנסי".
נכנסתי.
הוא לא מביט עליי. מתחיל לנסוע, לאט הפעם.
ומגיעים אליי, והוא אומר לי ביי.
וזה חותך לי באוזן, בבפנים.
מאלצת את עצמי בכוח לקבל את זה.
עונה לו ביי, יוצאת מהאוטו ושומעת אותו נוסע. לא מביטה.
לפני 16 שנים. 18 בדצמבר 2007 בשעה 7:26
