Realitivity

איזה סשן.
כל פעם מחדש אני נדהמת מהעוצמות של כל מפגש בינינו. וזה מעצים לי את תחושת הפחד המהול בציפייה מטורפת ומחרמנת, מהפעם הבאה, לפעם הבאה. וכל פעם, כמו שכבר חשבתי וכתבתי, אני מרגישה שהגענו לקצה שלי, ושמה כבר אפשר בכלל לעשות בי יותר. ויודעת שהוא ימצא, ושזה יהיה מטורף.
איזה סשן.
הפעם הוא חיקן אותי. מצחיק איזה התרכזות יש לי כל פעם באקט ההתרוקנות הזה. מרגיש לי כמו מעין טקס. הכנה. עבורו. אז הפעם הוא לא נתן לי את העונג לעשות את זה לבד. הפעם הוא עשה לי את זה. הוא בכלל לא השאיר לי יכולת תמרון. קבע עובדה. ואני בשוק מעצמי, אבל אפילו לא ניסיתי להילחם בזה. פשוט הנהנתי. כופף אותי על מעקה האמבט, הורה לי לפשק את התחת, ודחף לי את הצינורית לרקטום. פמפם את המים פנימה, וזה הרגיש לי כאילו משפריצים לי המים החוצה מהבטן. הושיב אותי על האסלה ונעמד מולי, התבונן, המתין. לא הייתי מסוגלת. זה פשוט סירב לצאת. אז שוב, כופף, פתחתי, דחף, פמפם. ושוב לא הצלחתי. אבל הוא לא ויתר. וכמה שהסוגרים שלי לא הסכימו להיענות לאקט המשפיל הזה, אחרי מספיק נוזלים שהוחדרו לי למעיים, כבר לא היה לי צ'אנס. וככה, מולו, התרוקנתי. זה המשיך ככה עוד מיליון פעם, עד שהייתי נקייה לחלוטין. והוא היה שם, לאורך כל הדרך. השתנתי מהתחת, והפלצתי, וחירבנתי, והסרחתי שם את כל החדר, והוא עמד שם, וצחק עליי. ואם בהתחלה התכווצתי שם וניסיתי להיעלם לתוך עצמי, בהמשך פשוט קיבלתי את האני המגוחכת הזו והשתחררתי שם מולו לגמרי בכל המגעילות שלי. מקץ שעה ורבע (!!!) הייתי נקייה.
ואז זה התחיל.
סטירה אדירה, צפצוף מתמשך באוזן, ואני נמשכת למטה לרצפה. הגוף רועד, מקור, מציפייה, מפחד. סדרה בלתי נגמרת של הצלפות, בתחת, בכוס, קיין על כפות הרגליים, על העקבים, סטירות. ואני צווחת. משטח לי את הפרצוף על הרצפה, ומרים אותי מהשיער. "מה, כלבה?" ואני שותקת, אין לי מה לומר. וממשיך. וכואב, נורא כואב, ואני בתוך זה, לגמרי. שוחה שם בתוך התנועה המוכתבת. נעה קדימה עם כל חבטה, ואחורה ולמטה - חזרה למקום - ולמעלה עם כל משיכה בשיער, ולמטה, חזרה למקום. יורק לי על הפנים ומורח עליי, דוחף לי לפה. הפנים שלי רטובות, תערובת של רוק, דמעות ונזלת שמטפטפת לי מהאף ללא שליטה.. השיער נדבק לי לפנים, ואני מרחפת שם. ועוד סטירה וכשאני פותחת עיניים אני רואה דם מטפטף ממני על הרצפה. "אני מדממת" אני שומעת את עצמי אומרת. "אז?" הוא עונה. אומר לי לירוק, יורקת דם. דוחף לי אצבעות לתוך הפה, ממשש את פנים השפה, מוציא אצבע אדומה במקצת. עוזב אותי, ואני כמו סחבה מוטלת שם על הרצפה. חוזר עם בקבוק מים ומורה לי לשתות. שותה קצת. ממשיך להצליף בי עם יד חשופה. יודעת שכואב לי מאוד ולא יודעת איך, אבל אני כבר לא באמת סובלת. להיפך, אני איכשהו ניזונה מהחבטות האלה. צריכה אותן כדי להמשיך לצוף. ואז הוא מפסיק.
סוחב אותי מהשיער אל האמבטיה ודוחק בי להיכנס, על ארבע. נכנסת. מסובב אותי עם הפנים אליו, לא מרפה מהשיער. קר לי בטירוף, האמבטיה הזו קרה, והברכיים שלי נוקשות. משתין עליי. מכסה לי את הגוף. וכל מה שאני חושבת זה שהוא כל כך מחמם אותי, ואיזה נעים, ותודה. אומר לי לעצום עיניים ומשתין לי על פנים, על כל הפנים. מתרכז בשפתיים. והן קמוצות. מפללת שלא יאמר לי לפתוח את הפה. והוא לא אומר. ומסיים.
ומהשיער הוא מכוון אותי, מככון לי את הפה לזין, שעומד כמעט לגמרי, ודוחף לי אותו לפה. חזק. מאלץ כניסה עמוקה ותוך שניות אני מקיאה. עליו. על הזין. המון קיא. קולטת שהוא מרפה, כאילו חושב אם להמשיך בכל זאת או לנקות, ומחליט לנקות. פותח את המים, שוטף את הקיא, אפילו נותן לי קצת לגרגר. ושוב. וכאילו המטרה שלו היא לגרום לי להקיא, לא רק שהוא לא מרפה. הוא אפילו מזיין לי את הפה באופן יותר ברוטאלי, ושוב מאלץ הקאה. ושוב מנקה, ושוב. וככה חמש או שש פעמים, ואני כבר רועדת כולי מהמאמץ וההקאה, והוא מפסיק. נכנס לאמבטיה לצידי, ושוטף אותי בכזו עדינות, בכזה רוך. ואני רועדת שם, פנים מלאות דמעות, ונזלת, ומקנח לי את האף עם האצבעות, ושוטף לי את הפנים. מחבק. מנשק. מחייך.
כשאני יוצאת מהאמבטיה הוא מחכה לי במיטה. שוכב, מכוסה כולו. חמוד. שוכבים שם במיטה בהתכרבלות נעימה כזו. הרבה זמן. מתחיל לשחק לי בכוס, בדגדגן. המשחק הכואב/מדהים הזה. חושף את הדגדגן ומעסה אותו. גורם לי להתפתל מכאב מענג מכאיב מחרפן. "תזיין אותי, בבקשה". "לא". ושוב מבקשת שם תוך כדי התפתלות ושוב מסרב. צוחק לי בפנים. "למה לי לזיין אותך" הוא חצי שואל, "כל כך נעים לי לגרום לך להתפתל". וממשיך, ומחרפן אותי. ודוחף לי אצבעות לכוס, מזיין אותי עם האצבעות, ודוחף לי את האצבעות לפה. מחזיר אותן לכוס, ומהכוס לתחת ומביא לי שוב לפה. אני לא רוצה, ומתחננת אליו שלא, ובכל זאת, ומלקקת. ואין לזה טעם, ומוצאת את עצמי מודה לו בלב שהוא עשה עליי עבודה כל כך יסודית קודם... מוריד אותי מהשיער אל הזין, למצוץ. ומוצצת, ומלקקת את הביצים, ואז הוא מוריד אותי אל כף הרגל שלו ודורש שאעשה את מה שלא מסוגלת לעשות. את מה שהצהרתי עליו כעל גבול. אני מתפתלת ואומרת שאני לא מסוגלת. תנשקי, הוא דורש. מנשקת. "תגרמי לי להעריך אותך", הוא אומר שם. ופתאום הכל מתנקז ממני. פתאום אני לא רוצה להיות שם. פעם ראשונה שאני לא רוצה להיות שם. כל גבולות היכולת שנדמה לי שנמתחים, בכאב, בהשפלה, איתם אין לי בעיה. לפחות לא כמו עכשיו. "תגרמי לי להעריך אותך" הוא אומר שוב, ומושך אותי מהשיער ללקק.
פשוט פלטתי אותה שם, את מילת הביטחון, פשוט פלטתי. רק רציתי שזה ייגמר. לא רציתי להיות שם יותר. הוא משך אותי למעלה אליו, לחיבוק. ולא יכולתי לגעת בו. הרגשתי הכי נמוך בעולם, שאכזבתי אותו, אבל הרבה יותר מזה, שהוא אכזב אותי. שהוא היה צריך לדעת. לחש לי באוזן שהכל בסדר, ורציתי לצרוח לו לתוך האוזן ששום דבר לא בסדר, ונמנעתי מהמגע שלו. לא הייתי מסוגלת. לא הייתי שם. שכבתי כמו בובה. הוא שכב ליידי והרגשתי את המתח הזה שישב שם בינינו והרגשתי את הבאסה שלו, והיתה לי הרגשה כל כך מזופתת. אחרי דקות ארוכות של שכיבה שם, ללא מילה, פנינו והסתכלנו אחד לשניה בעיניים. המבט שלי היה קצת ממוסך, מהדמעות שמילאו את העיניים בלי לנזול, והוא הביט עליי ואמר "סליחה". ואני, אני קטונתי אני. סולחת לו באוטומט. וכן חיבוק, ארוך ומרגיע.
תמיד אומרים שאין כמו מייקאפ סקס. ואין כמו מייקאפ סקס, זה נכון.
בסוף הוא אמר שמה שלא הורג מחשל. אותנו, הכוונה.

comic relief: אחר כך בירה, וכדי להשלים את התמונה הגרוטסקית של הפרשות הגוף שלי קינחתי במנת גרעפסים הגונה. עכשיו נשאר רק מחזור. את כל שאר ההפרשות שלי הוא כבר חווה.