לפני כמה ימים השתטיתי איתו. חשבתי שזה מצחיק ודבילי ואינפנטילי, וזה הרי כל כך חינני שאני אינפנטילית.
הוא לא הבין את רוח השטות, ולא לקח את זה טוב. חשב שאני משקרת לו. והתאכזב ממני.
מזל שהוא דברן וחפרן כמוני (לפחות) והוא לא נתן לנושא לגווע, אלא התעמק.
ותוך כדי התעמקות הוא הבין שזה היה תמים לחלוטין, ושלא ניסיתי לשקר לו. סתם כזה מן בלוף קטן ודבילי, שגם חשפתי מיד.
לקחתי די קשה את האכזבה שלו, והוא לא הפסיק להתנצל על זה שמיהר לשפוט אותי, ושזו בעצם לא היתה אשמתי.
ניקה אותי במהירות ובעקשנות מההרגשה המזופתת הזו שנוצרה לי מלאכזב אותו.
מצחיק קצת לומר אבל הייתי גאה בו, על הצורה בה התנהל מולי.
על היכולת להתנצל, על הכנות שלו.
ולהבדיל, אני.
ביום שישי עשיתי משהו שרציתי לעשות כבר כמה זמן, והוא ידע שרציתי.
ידע שרציתי, וכשהעליתי את הרצון בפניו הוא ביקש שאימנע מלעשות זאת.
נמנעתי אז.
וביום שישי לא ביקשתי, ועשיתי. ולא סיפרתי.
וזה ישב לי על הראש, על הלב, כמו משקולת.
אתמול בלילה סיפרתי.
והוא התאכזב. בצדק גמור.
לא ממה שעשיתי, כמו ממה שלא. שלקח לי יומיים וחצי לספר לו.
שהסתרתי.
פתאום כל האוויר יצא מהקול שלו. שמעתי איך הרצון שלו אליי גווע.
הצרה היא שידעתי שזה מה שיקרה. ידעתי, עוד לפני שעשיתי מה שעשיתי.
לא הצלחתי לעצור את עצמי מלממש. יש לי חסך ביכולת למנוע מעצמי סיפוקים.
ואכזבתי.
אני מטומטמת.
לפני 16 שנים. 10 בדצמבר 2007 בשעה 8:46
