Realitivity

נו יופי, חזרה לשיגרה. יוצאים מעידן הקרח, בשאיפה.

סופסוף היתה הזדמנות להיפגש אתמול בערב, ואני, אחרי ימים ארוכים עם מחשבות שנדדו למחוזות אחרים ולא סקסיים בעליל, מחכה וממתינה, מפנטזת על התעללות מאסיבית ומריירת לעצמי בהנאה. לצערי(נו) חלון ההזדמנויות היה קטן ואיפשר פגישה קצרה ותמציתית. שכמובן עדיפה מהכלום שחווינו לאחרונה.

שאל "של מי את?". עניתי "שלך".
באתי מוכנה, מזה מוכנה, מעוניינת, רוצה, שם מנטלית. לחלוטין.
אבל אין הכנה לזה. וזה לא כבקשתך. והכאב שהגיע יחד עם הסטירה הראשונה היה חד, ועצם הלסת שזזה הצידה המחישה עד כמה. אין מה לעשות, יש הבדל בין הכאב האירוטי שבפנטזיה לזה שמגיע בפועל. זה שבפועל, הוא פשוט כואב. בעצם לא פשוט. הוא ממש כואב.
האדון המדהים והסאדיסט שלי מת על התגובות האלו לכאב, וזה ממריץ לו את זרימת הדם. הרקות שלו פועמות כשהוא מכאיב לי. בצבוץ דמעה אצלי מגביר את הפעימה. פריצה בבכי מקרבת אותו לשיא. שאל שוב "של מי את?", דואג שאשאר איתו שם, ולא אעוף לי למקום הרע ההוא. עניתי שוב, "שלך".

שלוש סטירות אחר כך כבר הסתובב לי הסוויצ' הזה בראש, זה שנולד מהפעם ההיא. ולא הייתי מסוגלת לספוג יותר. ושוב שואל ושוב עונה "שלך". התחמקתי, התפתלתי, נלחמתי. כשהוא התגרה בי שאלחם כמו שצריך התפרצה לי חתולת ביבים מהגוף וציפורניי נשלחו היישר אל פניו. אחר כך ראינו שהשארתי לו שני שובלים דקיקים על הפנים. וגם מזה הוא מתגרה. נו שוין.

אחר כך, אחרי שחיבק ועטף, זיין לי את הצורה. מיסיונרי, סוג של. מביט בי, שואף אליו את הבעותיי. יודע שבסקס, כמו בשליטה, אין לי פוזות, אין לי פרצופים. נראית כמו שמרגישה, לטוב ולרע. ומביט בי, וסופג את תגובותיי אליו.

***

משהו השתנה בי.
לא יודעת אם זה נקודתי או תמידי, אבל משהו השתנה ביכולת שלי לספוג. היא קטנה.
משהו השתנה ביכולת שלי פשוט להיות שם ולהכיל את מה שקורה. יש לה גבול.
פתאום הוצב לו גבול באמצע סקאלת הכניעה. גבול שקל מאוד להגיע אליו לאחרונה. וברגע שחוצים אותו אני נגנבת. מאבדת את זה.
תמה ההכלה ומתחילה ההתגוננות.
המלחמה.
ה-"כוס אמא שלך חתיכת חרא מה אתה עושה לי?"
הרצון להחזיר לו.
וזה אוטומטי. לא מתוכנן, לא בא מרצון בכלל. זה פשוט קורה לי כשהפיוז נשרף.
איבדתי את השקט הזה שבו אני יכולה להכל. אני לא יכולה להכל כעת.
ודווקא עכשיו הפנטזיות שלי הכי פרועות, הכי קיצוניות.
ממלאות את מה שבפועל לא יכולה כרגע.