מה כבר ביקשתי? טיפת איזון בתוך ים הכאוס של חיי. במקום הכי לא צפוי ביקשתי למצוא לי איזון. ועם זאת, זה נראה לי כלכך טבעי ללכת דווקא לשם. אבל... הכל סוער שם במקומות בהם חיפשתי. וכמו שסוער גורם ללב לפעום ולזרמים לחרוש לי תלמים תלמים בגוף, יש לו נטייה, לסוער הזה, לטלטל. טלטול שמונע מהמצב להיכנס לשיווי משקל. אין שם שיווי משקל. אין פאקט, מרוב סערות רואים רק את הקצף של הגלים. וזה לא נוח לי שם במקום הלא ברור הזה. זה לא אותו "לא נוח" כמו שלא נוח לי במהלך הסשן. זה לא נוח כזה שקשה לי לנשום שם, קשה לי עם ההווייה הזו. וזה גורם לי לקחת צעד אחורה. לנשום. להביט על המצב בעיניים אובייקטיביות ולתהות מה קורה פה. למה מתעקשים להילחם על משהו שאין לו זכות קיום?
ההתעקשות הזו לא לוותר מלווה אותנו תקופה. גם המחשבות האישיות על מה הלאה. ופעם בכמה זמן מגיעים שוב לנקודה הזו שבה נשאלת השאלה (אם בקול ואם לא) מה עכשיו. איכשהו, כל פעם שנדרשת תשובה, התשובה האישית שלי ברורה לי לגמרי. עוד. לא די, עוד. כי כשזה מסתדר נכון, אין נכון יותר מזה. והלא זה כבר הסתדר לנו כלכך פיקס. אבל לשם כך צריך להיות בפנים. לא עם רגל בחוץ. שנינו.
וכרגע, את זה עוד נותר לנו להבין.
לפני 16 שנים. 18 במאי 2008 בשעה 9:57
