כתבתי את זה אפילו בפרופיל שלי - יותר מזוכיסטית מנשלטת. אני אדם עצמאי מדי, לא מחפשת שליטה טוטאלית - החיים תחת משטר בו אומרים לי מה לעשות, כיצד להתלבש, מתי לבצע מה ואיך - לא מתאימים לי. זה פשוט לא עושה לי את זה. וזה לא כך בינינו. מימד השליטה אחר. קודם כל, גם לו שליטה 7 / 24 לא באמת עושה את זה, הוא אוהב את הנשלטת שלו עצמאית (עד שבא לו להתהפך... 😄 ). ושנית, אין מה לעשות, אנו פועלים תחת נסיבות שמקשות על גילויים חיצוניים של שליטה אינטנסיבית, אז צריך להתאים את עצמינו (פעם ראשונה שה"נסיבות" עוזרות לי...).
יש מספר דברים שהוא מקפיד עליהם ביומיום - כמו ההליכה היומית שלי - שזה בבחינת ייהרג ובל יעבור, אבל אני רואה את המשימה הנ"ל פחות כאמצעי שליטה, ויותר כאמצעי לספק אפשרויות לפגישה (whatever makes you sleep better at night, babe...), וכך ביצוע יומיומי סיזיפי הופך למשהו בעל משמעות פרקטית, וקל לי יותר לשמר ביצוע לאורך זמן.
אתמול סיפרתי לו שאני הולכת לחברה בערב, ושכנראה יהיה לי זמן להיפגש אח"כ. הורה לי ללכת אליה עם פלאג. התפלצתי. אני. צריכה. לדחוף. לעצמי. ממש... מכל המשימות בעולם, יש לו את היכולת למצוא את אלה שהכי יזעזעו אותי. והוא יודע את זה. והוא ניזון מזה. כל היום הוא קיבל סצינות על זה. "אין מצב", טענתי. "לא אצליח", התפתלתי. "זה ייקח לי חצי שעה", ייללתי. "אלך עקום ולא אוכל להסתיר את קיומו", הטחתי. "זה יסכן את בריאותי", התריתי. וכו' וכו'. לא עזר לי, מן הסתם. כשהוא מורה משהו, אין דרך חזרה.
אחר כך, כשכבר היינו בארבע עיניים, אמרתי לו. אני לא נשלטת מי יודע מה. אני לא אפול לרגליך בתודה על כך שהטלת עליי משימה קשה ונוראית, מתוך הכרה שזה עושה לך טוב. אני לא אבצע אוטומטית. אני לא אוקיר תודה. אני אתעצבן, ואתמרד, וזה לא יבוא לי בקלות. אנסה למצוא את דרכי החוצה מהמשימה. אחטוף קריזה ואהיה ממורמרת. בתגובה הוא פשוט אמר לי בחיוך - העובדה שזה לא מגיע באופן אוטומטי, זה מה שיפה. עצבנית, אבל מבצעת. ממורמרת, אבל מבצעת.
לא כנועה, נכנעת.
לפני 16 שנים. 27 במאי 2008 בשעה 7:20
