נראה לי שאני נכנסת לגיל המעבר.
זקוקה לחיזוקים חיצוניים, כי אני מרגישה שאוטוטו תתחיל הנבילה.
שיגידו לי כמה אני יפה וכמה אני 'שמורה' יחסית לאמא ל-2.
טוב, זין שמורה. כוסית!
ילדה מפגרת.
אניוויי, איפה הייתי? אה.
אז בחודשיים האחרונים יש איזה מן איש אחד שיצא לי לפגוש בסופר.
איפשהוא בשנות השלושים המאוחרות, נאה.
בפעם הראשונה שראיתי אותו העגלות שלנו נתקעו אחת בשנייה.
חייכתי חיוך של 'יא חתיכת אידיוט' והמשכתי הלאה.
ואז שוב נפגשנו באיזה מעבר. ההוא חייך חיוך שכבר הבנתי שאינו תמים.
בפעם השלישית הוא ניסה להתחיל שיחה ואני קטעתי אותה באיבה.
ואז ראיתי אותו עוד כל מיני פעמים בשכונה.
לפעמים לבד ולפעמים עם הבן ו/או הבת.
כל פעם ניסה להתחיל שיחה וכל פעם הצליח להשחיל עוד מילה על עצמו.
הוא נראה לי קריפי לאללה.
עכשיו, הוא לא עשה לי את זה בשום צורה.
אבל הצורה שבה הגיב אליי עשתה לי את זה בהחלט.
היום שוב ראיתי אותו בסופר.
ושוב התחיל לברבר - את X, לבן שלך קוראים Y... הפגין זיכרון מרשים.
פערתי זוג עיניים לשמע הבקיאות הזו, ואז הוא פשוט אמר-
אל תזלזלי באימפקט שיש לך על אנשים. והלך.
אז קיבלתי מנת חיזוק מכובדת היום.
לפני 16 שנים. 20 ביוני 2008 בשעה 20:15
