כבר לא האמנתי שזה יכול לקרות.
כבר חשבתי שכך ייראה הנגטיב של כל חיינו המשותפים, ושללא מציאת הפורקן בחוץ לא אצליח לתפקד היטב ביומיום.
בכלל לא ציפיתי להרגיש כפי שמרגישה.
אני מוצפת ברצון, לא בעצם לא רצון, צ ו ר ך, לשמר ולפתח.
להפסיק להתפזר. להיות במקום אחד, ולעומק.
***
זה החל להכות בי כשהפסקתי להיות היחידה.
כשלפתע מסביבי התחילה מגמה כזו. זה נהיה טרנדי.
רק אז פתאום הצלחתי לחבוש - לרגעים - כובע אובייקטיבי, ולבחון.
ואין לי דרך טובה יותר לתאר את התובנות שלי מאשר להשתמש במילותיו של השטן עצמו
(גם הוא שאל אותן, כך שאני מניחה שיסלח לי על הציטוט ללא רשות):
הבל הבלים הכל הבל.
***
באחד מפוסטי ה'תובנות' שלי (נו, יש לא מעט כאלה, גם בגילי המתקדם עודי למדה) כתבתי
על הקושי הבלתי נסבל לבצע שינויים בחיים,
על הקלות הבלתי נסבלת למצוא קיצורי דרך.
זה. בדיוק בזה אני התעסקתי תקופה. השקעתי אנרגיה במקום הלא נכון.
כשהמקום הנכון נמצא כאן ליידי, ומוכיח לי את היותו ראוי לאנרגיה שלי שוב ושוב. לכולה, לא לחלקה.
***
מאז אותו סשן טראומתי, משהו בבדסמיות שבי השתנה.
תובנה:
בדסמ, טוב ככל שיהיה, לעולם לא יחליף תקשורת.
תקשורת, לשיטתי, היא תקשורת בגובה העיניים.
אני. לא. נשלטת.
לי, אומרים מה לעשות בסקס. ולא בשום מקום אחר.
***
והיום, יותר מתמיד, אני משוכנעת.
אם אתקשר עם האחד עימו התקשורת שלי תמיד היתה הטובה ביותר,
אספר לו בדיוק מה, ובדיוק איך,
הוא ייקח אותי לשם.
הוא תמיד אהב פיקנטריה בסקס. אז ל'שכנע' אותו ללכת קצת קדימה (ואז עוד, ועוד קצת 😄 ),
יהיה הרבה יותר קל מכל בחירה אחרת.
***
מתחילה לרקום לעצמי בראש מזימות...
לפני 16 שנים. 4 ביולי 2008 בשעה 11:38
